הפסוק מציג הכרזה דרמטית הנוגעת לגורלם של יתומים ואלמנות בזמן חורבן. המילה עזבה משמעותה ציווי, כלומר "עזוב" [רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. כמו כן, אף שהפועל תבטחו מתייחס לאלמנות, הוא מופיע בלשון זכר, שכן הכלל הדקדוקי מאפשר להסתפק בסימן נקבה אחד במשפט ואין חובה להוסיף סיומת נקבה גם לפועל [רד"ק].
באשר למשמעות הפסוק, הפרשנים נחלקים בשאלת זהות הדובר, הנמען ונימת הדברים, ומציגים שלוש גישות מרכזיות:
הגישה הראשונה קושרת את הפסוק לפסוק שלפניו, ורואה בו ביטוי לחורבן מוחלט שבו לא נותר איש. על פי פירוש זה, ההרס יהיה כה טוטאלי, עד שכאשר אדם ייפול חלל, לא יישאר בחיים שום קרוב משפחה, אח או שכן שיוכל לנחם אותו ברגעיו האחרונים ולהבטיח לו: "עזוב את יתומיך, אני אדאג לכלכלתם, ואלמנותיך יכולות לסמוך עלי". איש לא יוכל לומר מילים אלו, משום שכולם ימותו יחד ולא יישאר שריד [רד"ק, מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את הפסוק כפנייה ישירה אל הנענש, אך חולקת על משמעותה. יש המפרשים זאת כשאלת לעג רטורית מאת ה׳: האם באמת חשבת שכאשר תברח מפני האויב ותפקיר את משפחתך מאחור, אני אהיה זה שאשמור ואחיה את היתומים והאלמנות שעזבת? [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים שהפנייה היא תוכחה על אכזריות, והמילה יתומיך מתייחסת לילדי ישראל שאותם הפך האויב ליתומים [רש"י].
גישה שלישית רואה בפסוק הבטחה להשגחה אלוהית. יש המסבירים כי ה׳ אומר לנופלים שאין להם עצמם כל תקווה להינצל, ולכן עליהם לעזוב את היתומים והאלמנות ולהשאירם לסמוך אך ורק על רחמי שמים [ביאור שטיינזלץ]. ברוח דומה, תרגום יונתן (המובא ברד"ק) מוציא את הפסוק מהקשרו השלילי ורואה בו דברי נחמה המופנים לעם ישראל: ה׳ מבטיח לבית ישראל שלא יעזוב את יתומיהם, אלא יקיים אותם, ושהאלמנות יכולות לבטוח בו.