ירמיהו, פרק מ״ט, פסוק י״ג

שבועה אלוהית חותמת את גורלה המוחלט והבלתי הפיך של עיר מרכזית וחשובה, והופכת אותה ממוקד של כוח לסמל נצחי של חורבן וכיליון. הנבואה מפרטת קריסה טוטאלית שאינה מותירה שום היבט בעיר ובסביבתה ללא פגע, ומייעדת לה שממה היסטורית.

זהותה של בָצְרָה זוכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בעיר מלוכה גדולה באדום [רד"ק, מלבי"ם], אשר משמשת פעמים רבות כסמל לאומה האדומית כולה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המציינים כי בצרה היא במקורה עיר מואבית מבוצרת, אך היא סופגת את המכה יחד עם אדום בשל קשריה ההיסטוריים למלכי אדום [רש"י, מצודת דוד]. לעומתם, גישה אחרת מפרשת את העיר באופן סמלי ומרחיק לכת יותר, ומזהה את בצרה עם העיר רומא. לפי תפיסה זו, רומא מהווה את מרכז השלטון והדת של צאצאי אדום בגלות [אברבנאל].

הפרשנים מדגישים כי ייעוד הפורענות בפסוק מכוון לאחרית הימים. מדובר בחורבן שני וסופי של אדום שיתרחש בתקופת הגאולה, כחלק ממערכה עולמית רחבה בין אומות שונות, שלאחריו העיר תישאר חרבה לנצח [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].

הפסוק מפרט ארבעה ממדים של פורענות שיחולו על העיר:
לְשַׁמָּה – מצב של שממה מוחלטת [מצודת ציון, מצודת דוד], אשר תחול על חבל הארץ כולו [מלבי"ם].
לְחֶרְפָּה – העיר תהפוך למוקד של חרפה וביזיון בעיני הכל [מצודת דוד].
לְחֹרֶב – מונח המתפרש כיובש קיצוני ובצורת [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או כמצב שבו העיר חסרה מכל טובה [מצודת דוד]. יש המדייקים כי בעוד השממה מתייחסת לארץ, החרב מתייחס ספציפית להרס המבנים [מלבי"ם], או פשוט לחורבן כללי [ביאור שטיינזלץ].
וְלִקְלָלָה – גורלה של העיר יהיה כה רע, עד שאנשים ישתמשו בשמה כמטבע לשון לקללה, ויאחלו לשונאיהם שיהיו מקוללים כמותה [מצודת דוד]. מדרגה זו של קללה נחשבת לחמורה וקשה אף יותר מהחרפה [מלבי"ם].

הנבואה אינה נעצרת בעיר הבירה. וְכָל עָרֶיהָ – כל הערים שתחת ממשלתה וכל ערי המדינה יספגו פגיעה דומה [מצודת דוד, מלבי"ם]. ככל שהמקום היה מיושב ופורח יותר, כך תגדל מפלתו, והערים תִהְיֶינָה לְחָרְבוֹת עוֹלָם – הריסות נצחיות שבהן לא יישב אדם לעולם [מלבי"ם, אברבנאל].