נבואה זו מפנה את מבטה אל עבר ספר המדבר, ומתמקדת בשבטים הנודדים של חצי האי ערב. ה' מזמן את האימפריה הבבלית לצאת למסע מלחמה ולפשוט על אוכלוסיות אלו, למרות ריחוקן וניתוקן.
הנבואה מופנית לקדר ולממלכות חצור, שהם שבטים או איגודי שבטים ערביים ששכנו בשולי ארץ ישראל [ביאור שטיינזלץ]. בני קדר אופיינו כנוודי מדבר השוכנים באוהלים, ללא בתי קבע, ערי מבצר או חומות הגנה [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל].
הפסוק מציין באופן ייחודי כי אלו האומות אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. הפרשנים עומדים על השאלה מדוע הודגש שמו של מלך בבל דווקא כאן, בשונה מנבואות החורבן על עמים אחרים. גישה אחת מסבירה זאת על רקע היסטורי: בניגוד לעמים כמו אדום, מואב, עמון וארם שכבר ספגו תבוסות בעבר על ידי דוד המלך, קדר וחצור לא הוכו מעולם על ידי איש, עד לבואו של נבוכדנצר [רד"ק]. מנגד, ישנה גישה המבארת זאת על רקע מניעי המלחמה: שאר האומות הוחרבו משום שהרעו לישראל, ולכן ה' עורר את רוח הבבלים עליהן כעונש. לעומת זאת, בני קדר מעולם לא פגעו בישראל, ולכן חורבנם לא נבע מגזרה אלוהית ישירה על חטאיהם, אלא אך ורק מתוך רצונו האישי ושאיפותיו האימפריאליות של נבוכדנצר לצאת ולכבוש [אברבנאל]. אגב הזכרת שמו של מלך בבל, מציינים הפרשנים כי קיימת בפסוק מסורת של כתיב וקרי, כאשר השם נכתב בתוספת האות וי"ו (נבוכדראצור) אך נקרא בלעדיה [מנחת שי, רד"ק].
בהמשך הפסוק, ה' קורא לצבאות הכשדים ומזרז אותם: קוּמוּ עֲלוּ אל קדר [מצודת דוד, מלבי"ם], וְשָׁדְדוּ – כלומר, עשקו ובזזו אותם [מצודת ציון]. הציווי הוא לשדוד אֶת בְּנֵי קֶדֶם, כינוי המכוון לבני קדר וחצור עצמם, שנקראו כך משום ששכנו בפאת המזרח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל], וכן משום שמוצאם ממשפחת הישמעאלים ששכנו באזור זה [רד"ק].