לאחר שגלו שבטי גד וראובן מארצם על ידי מלך אשור, ניצלו שכניהם בני עמון ומואב את הריק שנוצר, שכן נחלת גד גבלה בשטחם [מלבי"ם], והשתלטו עליה. הם נאחזו בטענה כי ארץ זו הייתה שייכת להם מקדם, ולכן הם רואים בעצמם את היורשים החוקיים שלה [רד"ק, אברבנאל]. על רקע היסטורי זה, מופנית התוכחה כלפי בני עמון.
המילים לִבְנֵי עַמּוֹן אינן פנייה ישירה אל העם העמוני, אלא משמעותן היא נבואה שנאמרה על אודותם [מצודת דוד]. ה' מציג כלפיהם שאלה רטורית כפולה המביעה פליאה: הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל, אִם יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ? האות ה"א במילה הֲבָנִים מנוקדת בחטף פתח, דבר המלמד מבחינה דקדוקית כי מדובר בלשון תמיהה [רש"י, מנחת שי]. כפילות השאלה נועדה לחזק את המסר [מצודת דוד]: וכי לישראל אין בנים או קרובים אחרים שיירשו את ארצם, שאתם באתם לרשת אותה במקומם? [מלבי"ם, שטיינזלץ].
הנביא ממשיך ושואל מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת גָּד, כלומר מדוע השתלטו העמונים על ארץ גד, וְעַמּוֹ ישב בעריו [רד"ק]. סביב זהות המילה מַלְכָּם קיימות שתי גישות בקרב הפרשנים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ש"מלכם" (או "מלכום") הוא שמו של האליל והעבודה הזרה הייחודית של בני עמון. מנהגם של העמונים היה לייחס את ניצחונותיהם ומלכותם לאליל שלהם. לכן, הנביא שואל בעוקצנות מדוע האליל של בני עמון ירש את נחלת גד, והעם העובד לאותו אליל התיישב בערי ישראל [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל].
מנגד, יש המפרשים את המילה מַלְכָּם כפשוטה, כמכוונת למלך בני עמון בשר ודם. לפי הבנה זו, ייתכן שמלך עמון אף הגדיל לעשות וקבע את עיר המלוכה שלו בתוך השטח הכבוש של ארץ גד [רד"ק, שטיינזלץ].