ירמיהו, פרק מ״ט, פסוק א׳

הנבואה נאמרה על אודות לִבְנֵי עַמּוֹן, אשר ניצלו את גלות שבט גד והשתלטו על נחלתו בטענה לבעלות היסטורית עליה. ה' מפנה כלפיהם שאלה רטורית כפולה של פליאה: הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל אִם יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ, כלומר, וכי לעם ישראל אין בנים או קרובים שיירשו את ארצם, שאתם באתם לרשת אותה במקומם? הנביא ממשיך ותוהה מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת גָּד וְעַמּוֹ בְּעָרָיו יָשָׁב, כלומר כיצד ייתכן שהעמונים השתלטו על השטח והתיישבו בו. המילה מַלְכָּם מתייחסת לאליל העמוני שעל שמו ייחסו את ניצחונותיהם, או למלך בשר ודם של בני עמון שקבע את שלטונו בערי ישראל הכבושות.