ירמיהו, פרק מ״ט, פסוק כ״ט

מערכה צבאית נגד שבטי המדבר שונה באופייה ממלחמות רגילות, שכן היא אינה מתמקדת בכיבוש שטחים אלא בשוד, בביזה של רכוש נייד ובהטלת אימה.

הפסוק פותח בתיאור לקיחת אׇהֳלֵיהֶם וכן יְרִיעוֹתֵיהֶם, שהן יריעות הבד והווילונות המרכיבים את האוהל. הסיבה להתמקדות באוהלים היא ששבטים אלו אינם מתגוררים בבתי קבע, אלא הם רועי צאן ונוודים השוכנים במדבריות [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. לכן, המהלך הצבאי נגדם מתבטא בלקיחת בהמותיהם ורכושם [ביאור שטיינזלץ], כאשר כפל המילים בין אוהלים ליריעות נועד לחזק את תיאור הביזה [מצודת דוד]. המילים יִשְׂאוּ לָהֶם מלמדות שהאויבים ייקחו את הרכוש והגמלים לעצמם [מצודת דוד, מצודת ציון].

גישה שונה בתכלית מציע המלבי"ם. לשיטתו, הפסוק אינו מתאר את האויב הבוזז את הרכוש, אלא את התנהגותם הטבעית של הנוודים. כאשר בני השבטים חשים בהתקרבות האויב, הם מפרקים את אוהליהם, מעמיסים את כל כליהם על גמליהם ובורחים למקום אחר כדי שהאויב לא יוכל להשיגם.

בסיום הפסוק נאמר וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגוֹר מִסָּבִיב. המילה מָגוֹר משמעותה פחד, יראה ואימה [רש"י, מצודת ציון]. לפי הגישה המרכזית, האויבים יקיפו את יושבי האוהלים ויטילו עליהם פחד מכל עבר [מצודת דוד], או שהבריות מסביב ידברו באימה על מה שהתרחש שם [ביאור שטיינזלץ]. אולם לפי גישתו של המלבי"ם, הקריאה מבטאת את הפאניקה של הנוודים עצמם, שיכריזו ויזעיקו זה את זה כי ישנה סכנה ופחד מכל עבר, ובעקבות כך ינוסו כולם על נפשם.