נבואת החורבן מופנית אל תושבי דְּדָן, עיר או חבל ארץ הממוקמים בנחלת אדום [רד"ק, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מזהיר מפני האֵיד – שבר, אסון ומקרה רע [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] שעתיד לבוא עליהם בעֵת פְּקַדְתִּיו, כלומר בזמן שנקבע להשגחה להביא עליהם את הרעה הראויה להם ולזכור את עוונותיהם [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לב הפסוק מתמקד בשלושה פעלים המתארים בריחה והסתתרות. המילה הָפְנוּ משמעותה התפנות והתרוקנות מהמקום, בדומה לפינוי חפצים מבית [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והביטוי הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת מתאר ירידה והתחבאות במקומות מסתור עמוקים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לגבי המילה הֶעְמִיקוּ, במסורת הכתב של רוב הספרים היא מופיעה בכתיב חסר, ללא האות יו"ד ועם שווא תחת האות עי"ן [מנחת שי].
בין הפרשנים קיימת מחלוקת מעניינת לגבי זהות מבצעי הפעולות וזמנן. גישה אחת מפרשת את כל הפעלים בפסוק כלשון ציווי המופנה לתושבי דדן: ברחו, התפנו ממקומכם והסתתרו היטב במעמקים [רש"י].
לעומת זאת, גישה אחרת קוראת את הפסוק כתיאור עובדתי של בריחת התושבים בעבר. לפי פירוש זה, כאשר נאמר לתושבים "נֻסוּ", הם אכן פינו את ארצם והחביאו את עצמם במעמקים כדי שיד האויב לא תשיג אותם. תפיסה זו נשענת על הדקדוק, שכן המילים הָפְנוּ והֶעְמִיקוּ מנוקדות כפעלים בזמן עבר ולא כלשון ציווי [מצודת דוד, אביו של הרד"ק].
גישה שלישית ומקורית מפרידה בין נושאי הפעלים. בעוד שהקריאה נֻסוּ מופנית אל יושבי דדן, הפעלים הבאים מתארים דווקא את האויבים. כלומר, על התושבים לברוח משום שהאויבים הם אלו שפינו את המקום, העמיקו להתבסס ולהתיישב בארץ, במטרה לגרש ולהגלות את יושביה המקוריים [רד"ק].