נבואה זו פותחת סדרה חדשה של חזונות, ומייחדת כותרת ארוכה ומפורטת לגורלה של אומה רחוקה, תוך שרטוט מהלכים היסטוריים עתידיים. הפסוק מופנה אֶל עֵילָם, המזוהה על ידי המפרשים כממלכת מדי [מצודת דוד, אברבנאל].
הפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות להבנת הרקע לנבואה זו ולפתיחה החריגה שלה. גישה אחת תולה את הנבואה במעשיה של עילם נגד עם ישראל. על פי מסורת חז"ל, העילמים סייעו לכשדים (הבבלים) והצטרפו אליהם כדי להרע לישראל, ולכן זכו לנבואה בפני עצמה הכוללת פתיחה דומה לזו שנאמרה על בבל [רד"ק, אברבנאל].
גישה שנייה מתמקדת במבנה ספר ירמיהו ובסדר הזמנים. הפתיחה המורחבת אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' נועדה להבדיל נבואה זו מן הנבואות הקודמות על עמים כדוגמת פלשתים, מואב, עמון ואדום. אותם עמים נענשו יחד על ידי נבוכדנצר מלך בבל. לעומת זאת, חורבנה של עילם לא ייעשה על ידי נבוכדנצר, אלא שייך לתקופה עתידית אחרת [אברבנאל].
ציון הזמן המדויק בְּרֵאשִׁית מַלְכוּת צִדְקִיָּה בא להדגיש את מעלתו של ירמיהו הנביא וטווח ראייתו. עילם, היא מדי, עתידה הייתה יחד עם פרס להחריב את אימפריית בבל. הפסוק מלמד שעוד לפני שחרבה ירושלים, כבר בתחילת ימי צדקיהו, ירמיהו חזה את חורבן בבל, ואף הרחיק ראות וניבא על חורבנה העתידי של עילם - אותה אומה שעתידה להחריב את בבל. ציון זמן זה חל למעשה גם על נבואת החורבן של בבל המופיעה בהמשך הספר [אברבנאל].