הנביא פונה אל בני עמון בנימה של לעג, ומבקר את ביטחונם העצמי המופרז הנשען על יתרונות גיאוגרפיים ועושר חומרי.
הוא פותח בשאלה מַה־תִּתְהַלְלִי, כלומר מדוע את משתבחת ומתפארת [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] בָּעֲמָקִים שמרכיבים את ארצך. הפרשנים מציגים מספר סיבות לגאוותה של עמון בעמקיה: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באזורי מישור פוריים המניבים תבואה רבה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], אשר מוגנים מפני השמש ואינם סובלים מעצירת גשמים [רש"י]. לעומת זאת, יש המפרשים כי מדובר ביתרון אסטרטגי וצבאי של עיר המוקפת בעמקים מלאים במים, מה שהפך אותה לבלתי ניתנת לכיבוש [מלבי"ם].
ביחס לביטוי זָב עִמְקֵךְ, שמשמעותו נטיפה והזלה [מצודת ציון], קיימת מחלוקת מרתקת באשר לכוונת הנביא. כיוון אחד מפרש זאת כתיאור של חורבן עתידי: העמק שהם כה מתפארים ברטיבותו, עתיד לזוב ולזרום בדמם של החללים שייהרגו בו [מצודת דוד, רד"ק], או שחוזקו של העמק פשוט יתמוסס וייחרב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים זאת כתיאור של אסון טבע שכבר התרחש, שבו מכת גשמים עזה גרמה למים לזרום ולשטוף את שורשי התבואה [רש"י]. גישה נוספת רואה בכך המשך של תיאור ההגנה הטבעית של העיר, שהייתה מוקפת במים זורמים [מלבי"ם].
הנביא מכנה את עמון הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה, כינוי לעדה מורדת ההולכת בשרירות לבה וסוטה מדרך הישר [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. היא מתוארת כמי שהַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ, שכן היו לה אוצרות תבואה גדולים שהוכנו במיוחד לעת מצור [מלבי"ם]. מתוך תחושת מוגנות זו היא מכריזה ביהירות מִי יָבוֹא אֵלָי, מתוך אמונה שאיש אינו יכול למחות בידה או לכבוש אותה [מצודת דוד, מלבי"ם]. אגב כך, יש להעיר כי בחלק מהנוסחים המדויקים, המילה יָבוֹא נכתבת בכתיב מלא עם האותיות וי"ו ואל"ף [מנחת שי].