נסו לחשוב על מבצר חזק, מוקף באדמה טובה, מלא באוכל ובאוצרות. האנשים שגרים בו מרגישים כל כך מוגנים, עד שהם בטוחים שאף אחד בעולם לא יוכל לנצח אותם. כך בדיוק הרגישו בני עמון. הנביא פונה אליהם ושואל אותם: מַה־תִּתְהַלְלִי. כלומר, מדוע אתם כל כך משוויצים ומתגאים?
הם התגאו בָּעֲמָקִים שלהם. היו להם אזורים ישרים ונוחים, מלאים באדמה מצוינת שהצמיחה המון תבואה. העמקים האלה היו מוגנים מאוד ולא היה חסר בהם גשם. אבל הנביא מזהיר אותם ואומר: זָב עִמְקֵךְ. המילה זב קשורה למשהו שנוזל ונמס. הנביא מתכוון שהכוח הגדול של העמק שלהם פשוט יתמוסס וייעלם, והמקום שהם כל כך מתגאים בו ייהרס.
הנביא קורא לעם הזה הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה, כי הם התנהגו כמו עדה מורדת שעושה רק מה שמתחשק לה ועוזבת את הדרך הטובה והישרה. עמון הייתה הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ, כי היא סמכה על מחסני האוכל הענקיים שלה שהיו מוכנים למקרה של מלחמה. בגלל כל העושר וההגנה הזו, היא אמרה בגאווה: מִי יָבוֹא אֵלָי. בני עמון היו בטוחים לגמרי שאף אחד לא יכול לכבוש אותם או אפילו להתקרב אליהם. הנביא בעצם בא להזכיר להם שגאווה גדולה מדי וביטחון רק ברכוש ובאוכל, אינם מבטיחים הגנה אמיתית.