נבואת החורבן משרטטת תמונה קודרת של מסע הרס העובר מעיר לעיר, שבו נפילתה של עיר בצורה אחת משמשת אות אזהרה מחריד לשכנותיה, ומותירה את התושבים ללא קורת גג וללא הנהגה.
תחילה פונה הנבואה אל העיר המואבית חֶשְׁבּוֹן וקוראת לה ליילל, כִּ֣י שֻׁדְּדָה עַ֗י. העיר עַי המוזכרת כאן אינה העיר הכנענית המוכרת, אלא עיר מבוצרת בארץ בני עמון. הפרשנים מסבירים כי מסע הכיבוש של האויב שטף תחילה את עמון ופגע בעיר עי. נפילתה של עיר חזקה זו מבשרת רעות לחשבון הסמוכה, שכן האויב ימשיך משם אליה, ואם עי לא שרדה גם היא לא תינצל [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
החורבן מתפשט אל בְּנוֹת רַבָּה, שהן ערי השדה והכפרים הקטנים הסמוכים לעיר הבירה העמונית, רבת בני עמון [רד"ק, מלבי"ם]. תושבי הכפרים נקראים לזעוק, ללבוש שקי אבל ולספוד (חֲגֹ֣רְנָה שַׂקִּ֔ים סְפֹ֕דְנָה), מתוך הבנה שגם עיר הבירה עתידה ליפול, ושוב לא יהיה להם בה מקלט [רד"ק].
בעקבות ההרס, התושבים נאלצים לברוח, והפסוק מתאר אותם: וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵר֑וֹת. הפועל וְהִתְשׁוֹטַטְנָה מתאר הליכה ושיטוט אנה ואנה בחוסר אונים [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהגְּדֵרוֹת הן מחיצות חקלאיות פשוטות המשמשות למרבץ הצאן. התושבים, שבתיהם הוחרבו [מלבי"ם], נמלטים לשטחי המרעה ומחפשים מסתור בין גדרות הצאן, שכן חומות הערים הבצורות כבר אינן מספקות להם הגנה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את השיטוט בגדרות כאקט של ביזיון והשפלה, שבו הניצולים מתבוססים בגללי הצאן. פירוש נוסף, המבוסס על התרגום לארמית, קורא את המילה "גדרות" מלשון גדודים, ומתאר את התושבים מתקבצים בסיעות ובחבורות מבוהלות [רש"י].
הייאוש מגיע לשיאו עם אובדן ההנהגה, כִּ֤י מַלְכָּם֙ בַּגּוֹלָ֣ה יֵלֵ֔ךְ. קיימת מחלוקת למי הכוונה במילה מַלְכָּם. יש המפרשים כי מדובר במלך עמון בשר ודם המולך בעיר הבירה [רד"ק]. לעומתם, יש הסבורים כי הכוונה היא לאליל העמוני, פסל עשוי כסף וזהב, שהאויב ייקח עמו כשלל [מצודת דוד]. כך או כך, המלך או האליל יילקחו לגלות, ויחד עמם יוגלו כל ההנהגה הרוחנית והמדינית, כֹּהֲנָ֥יו וְשָׂרָ֖יו יַחְדָּֽיו.