זעקת שבר ותדהמה עולה לנוכח חורבנה של עיר מפוארת, המבטאת את ההלם של תושביה או של מלכה נוכח האסון שניחת עליה. הפסוק מקונן על נפילתה של דמשק, ומשתמש בביטויים נשגבים כדי לתאר את עברה. קִרְיַת משמעותה עיר, והיא מתוארת כעיר תְּהִלָּת, כלומר עיר של הלול ופאר [מצודת ציון]. המילה נכתבת באות ה' ונקראת באות ת', אך המשמעות נותרת זהה, שכן אותיות אלו מתחלפות לעיתים קרובות במקרא [רד"ק, מנחת שי]. כמו כן, היא נקראת קרית מְשׂוֹשִׂי, מלשון שמחה, כאשר האות יו"ד בסוף המילה היא תוספת לשונית בלבד [מצודת ציון].
הפרשנים נחלקו בהבנת זעקת התדהמה אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה, ופירשו אותה בשני כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה מלשון עזיבה, הנחה והרפיה. לפי כיוון זה, הדוברים הם אנשי דמשק הנסים מפני האויב [רד"ק], או מלך העיר המקונן עליה [רש"י]. תמיהתם היא כיצד ייתכן שהכובשים לא הניחו לעיר הזו, ולא חסו עליה מלהשחיתה. אף על פי שהאויב החריב מקומות רבים, תמוה כיצד לא עזב וחס על עיר כה חזקה, מעולה ומפוארת [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, רש"י].
לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה עֻזְּבָה מלשון עזרה, בניין וחיזוק חומות העיר בעפר. לפי פירוש זה, התדהמה אינה מופנית כלפי האויב שלא חס על העיר, אלא כלפי העיר עצמה: כיצד ייתכן שעיר כזו לא בוצרה ונבנתה בחומה חזקה מספיק כדי למנוע מיד האויב לשלוט בה? [רש"י, רד"ק]. הדבר מעורר בושה ודאגה, שכן עיר כזו, המהוללת בגבורתה ואשר אנשיה אינם חלשים אלא יוצאים בשמחה לקראת הקרב, הייתה ראויה להתחזק ולהתבצר כראוי [מלבי"ם].
בהקשר זה, ניתן להבחין בהבדל דק בין שני חלקי התיאור של העיר. המילה עִיר מתייחסת גם למקום פרזות שאינו מוקף חומה, והיא זוכה לתהילה בזכות היותה רבת אוכלוסין. לעומת זאת, המילה קִרְיַת מצביעה על מקום המוקף בחומה, והיא מקור השמחה של העיר בשל ביצוריה החזקים המעניקים תחושת ביטחון [מלבי"ם].