קריאה אלוהית מופנית אל צבא פולש, ומורה לו לצאת למסע כיבוש נגד יעד צבאי חריג – אומה החיה בשלווה מוחלטת ואינה ערוכה כלל למלחמה. הקריאה קוּמוּ עֲלוּ מופנית אל נבוכדנאצר וצבאו, והיא בגדר עצה והכוונה מאת ה': עלו על אומה שאינה נשמרת או נזהרת. עם זה אינו מהווה איום והוא מורכב מנוודים, אך נבוכדנאצר עתיד לשדוד אותם בדרכו [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הפולשים לא יצטרכו לחפש אחר נמלטים, שכן העם המותקף אינו מעלה בדעתו לברוח [מלבי"ם].
מצבו של העם מתואר כ־גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח. המילה שְׁלֵיו נגזרת מהמילה שלווה [מצודת ציון]. ישנה אבחנה מדויקת בין שני חלקי התיאור: השלווה היא המצב הפנימי, כלומר אין בעם מרידות או מחלוקות, ואילו הישיבה לבטח מצביעה על כך שאין להם כל פחד מאויב חיצוני [מלבי"ם].
מתוך תחושת הביטחון העמוקה הזו, מתואר כי לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לוֹ. העם אינו מתגורר בערי מבצר סגורות ומוגנות [מצודת דוד, מלבי"ם], ואין להם בְרִיחַ, שהוא המוט המשמש לנעילת שערי העיר והדלתות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
נבואה זו נחתמת במילים בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ, שמשמעותן ישיבה ביחידות [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסבירים כי בשל היעדר הפחד מאויבים, בני העם אינם צריכים להתאסף ולהצטופף יחד בערים גדולות, אלא כל אחד מתגורר לבדו בבטחה [רש"י, מצודת דוד]. משמעות נוספת הנגזרת מבדידות זו, אשר מקלה על הצבא הפולש, היא שאין כל חשש ששכנים או בני ברית יבואו לעזרת המותקפים, שכן הם שוכנים לבדם לחלוטין ואין מי שיסייע להם [מלבי"ם].