ירמיהו, פרק מ״ט, פסוק ל״א

יצא לכם פעם לדמיין עם שלם שחי בשקט כל כך עמוק, עד שאף אחד בו לא נועל את הדלת בלילה? ה׳ פונה אל מלך בבל, נבוכדנאצר, ומייעץ לו לצאת למסע מול עם כזה בדיוק. ה׳ אומר לצבא קוּמוּ עֲלוּ, כלומר צאו לדרך אל עבר קבוצת הנוודים הזאת. העם הזה מתואר בתור גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח. המילה שְׁלֵיו באה מהמילה שלווה, והיא מתארת את השקט הפנימי שלהם, בלי מריבות או כעסים אחד עם השני. בנוסף, העם הזה יוֹשֵׁב לָבֶטַח, כלומר הם מרגישים כל כך מוגנים שאין להם שום פחד מאויבים מבחוץ. מתוך הביטחון הגדול הזה, מתואר כי לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לוֹ. הם לא חיים בתוך ערי מבצר מוגנות, ואפילו אין להם בְרִיחַ, שהוא מוט חזק שבעזרתו נועלים היטב את שערי העיר. בסוף מתואר שהם בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ. בגלל שאין להם פחד, הם לא מרגישים צורך להצטופף יחד בערים גדולות כדי לשמור אחד על השני, אלא כל אחד גר לבדו. המצב הזה הופך אותם למטרה קלה מאוד עבור הצבא שמגיע, כי הם כלל לא מעלים בדעתם לברוח, ובגלל שהם חיים בבדידות, אין להם שום שכנים או חברים שיבואו לעזור להם.