הנבואה חוזה את פיזורו המוחלט והבלתי נמנע של העם העילמי. בני עילם יאבדו את יכולתם להגן על עצמם ויתפזרו לחלוטין בקרב עמים אחרים [ביאור שטיינזלץ]. הפיזור ילווה ברדיפה מתמדת, שכן בכל מקום שאליו יגיעו הם יישברו לפני אויביהם וחרון אפו של ה' ירדוף אותם [מלבי"ם].
הפסוק משתמש בדימוי של אַרְבַּע רוּחוֹת נושבות המגיעות מארבע קצוות העולם. התיאור הוא של רוחות המכות בעילמים מכל עבר, כאשר כל רוח מפזרת ודוחפת אותם אל העבר הנגדי שממולה, וכך הם מתפזרים לכל מקום [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, קיימת גישה פרשנית המבוססת על התרגום, ולפיה "ארבע הרוחות" אינן תופעת טבע אלא משל לארבע מלכויות שונות שיבואו להכות בעילם [רד"ק].
פעולת הפיזור מתוארת במילה וְזֵרִתִים, שמשמעותה אפזר אותם [ביאור שטיינזלץ]. הם יפוזרו לְכֹל הָרֻחוֹת הָאֵלֶּה, כלומר לכל הפאות והעברים [מצודת ציון]. גלות זו תהיה כה מקיפה עד שוְלֹא־יִהְיֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא שָׁם עקבותיהם. לא תישאר שום אומה בעולם שפליטי עילם לא יגיעו אליה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. אף שהפועל יָבוֹא נכתב בלשון יחיד, משמעותו היא בלשון רבים ("יבואו") [מנחת שי].
מבחינה לשונית, במילה נִדְּחֵי האות ד' מנוקדת בדגש (בניגוד לביטוי "נדחי ישראל" שבו היא רפה), וזאת כדי להשלים אות שורש חסרה [רד"ק, מנחת שי]. בנוסף, שם העם נכתב בפסוק עולם עם האות ו' ככתיב, אך נקרא עֵילָם עם האות י' כקרי, תופעה המוסברת בכך שאותיות התנועה מתחלפות זו בזו במקרא [רד"ק, מנחת שי].