גזרת ה' על אדום היא מוחלטת, ומשום שאין מי שיכול למחות בידו או לעצור בעדו, נקראים כולם לשמוע את תוכניתו. הפרשנים מדייקים כי עֲצַת־ה' מתייחסת לתכלית ולמטרה הסופית שנגזרה על אדום, בעוד שמַּחְשְׁבוֹתָיו מתארות את האמצעים והדרכים שבהם יוציא את התוכנית לפועל דרך יֹשְׁבֵי תֵימָן, אזור הנמצא מדרום לארץ ישראל ונתון לשליטת אדום [מצודת דוד, מלבי"ם]. המילה אֶל בפסוק משמעותה "על", כלומר גזרה על אדום ועל תימן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי אִם־לוֹא משמש כאן כלשון שבועה של ה', או כהצהרה של אמת מוחלטת שתתקיים בוודאות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. ה' נשבע כי יִסְחָבוּם, כלומר האויבים יגררו וימשכו אותם על הארץ בכוח וברמיסה [רש"י, רד"ק, מצודת ציון].
זהותם של צְעִירֵי הַצֹּאן שיובילו את המפלה מעוררת מחלוקת ענפה בקרב המפרשים. גישה אחת גורסת כי מדובר בתיאור של השפלה עצומה, לפיה אדום תהיה כה חלשה ועלובה עד שאפילו האומות הבזויות ביותר [רש"י], או חיילים צעירים וחסרי ניסיון [ביאור שטיינזלץ], יצליחו לגרור אותם כטרף. גישה שניה רואה בכך רמז לעם ישראל, שהיה עד כה חלש וצעיר ביחס לאומות, ובפרט רומז ליעקב שהיה צעיר מעשו. על פי המדרש, אלו הם צאצאי רחל (יוסף ובנימין, צעירי השבטים), שכן אדום עתידה ליפול דווקא בידם [רד"ק]. גישה שלישית, המבוססת גם היא על דברי חז"ל, מזהה את התוקפים כאימפריה הפרסית, שכן פרס הוא הצעיר בבני יפת [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים כי "צעירי הצאן" אינם התוקפים אלא הנתקפים – אלו הם בני אדום עצמם שייגררו כצאן על ידי אומות חזקות [רד"ק, מלבי"ם].
בסופו של דבר, ה' יַשִּׁים עליהם את מקום מגוריהם, כלומר יהפוך את נְוֵהֶם – מקום המדור והמחיה שלהם – לשממה מוחלטת. בתיהם יחרבו בעל כורחם, והמקום יהפוך שומם עד כדי כך שלא יהיה ראוי אפילו לשמש כמרבץ לצאן [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].