ירמיהו, פרק מ״ח, פסוק מ״ז

לאחר נבואת חורבן ארוכה וקשה החותמת את גורלו של מואב, מופיעה הבטחה לתקומה עתידית, ולאחריה חתימה רשמית של גזר הדין.

ההבטחה וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת־מוֹאָב מבטאת את חזרתם של הגולים והשבויים אל ארצם. המילה וְשַׁבְתִּי היא מלשון השבה, והמילה שְׁבוּת מתייחסת לשבי הגולה [מצודת ציון]. תהליך זה עתיד להתרחש בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, מושג המבטא תקופה שלאחר זמן רב [מצודת דוד]. פרשנים מבארים שהכוונה היא לימות המשיח. בתקופה זו כל אומה תשוב לשבת בארצה, ואף על פי שהאומות התערבבו ונתפזרו במהלך ההיסטוריה, יישאר למואב זכר והם יחזרו למקומם. עם זאת, חזרה זו תהווה משקל נגד לגאוותם ולחרפות שהטיחו בעם ישראל ובה', שכן באותה עת הם יהיו נתונים תחת ממשלתם של ישראל [רד"ק].

הפסוק נחתם במילים עַד־הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב. משמעות המִשְׁפַּט היא גזרת הפורענות שבאה עליהם בדין, והמילים עַד־הֵנָּה מסמנות את סיום הפירוט הארוך של הרעות המתרגשות עליהם [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, הדגשה זו באה ללמד שעד כאן מתואר המשפט שבא על מואב באופן ייחודי ובשל מעשיו שלו; אף שחורבן ערי מואב מוזכר גם בהמשך הספר בתוך נבואת הפורענות על בני עמון, שם הדבר נכתב כחלק ממשפטם של העמונים ולא כמשפט עצמאי של מואב [מלבי"ם].