קינת חורבן ערי מואב נשמעת כהד העובר מעיר לעיר, תוך שימוש בדימוי ציורי של כרם מפואר שענפיו נגדעים ופירותיו נבזזים.
הנבואה פותחת בקשר שבין הערים: מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה־לָּךְ. העיר יעזר כבר חרבה, וכאשר שאר ערי מואב שומעות את קול הבכי עליה, הן מבינות שגורלן יהיה זהה. על כן, הבכי על חורבן שבמה מושווה לעוצמת הבכי על יעזר [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה היסטורית, ערים אלו היו שייכות לשבטי ראובן וגד, ומואב השתלטו עליהן לאחר גלות השבטים [רד"ק].
העיר שבמה מתוארת בכינוי הַגֶּפֶן שִׂבְמָה, שכן היא הייתה אזור שופע כרמים. מבחינה לשונית הכוונה היא ל"גפן של שבמה", והגפן משמשת כאן כמשל לעם כולו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. בהמשך לדימוי זה, הנביא פונה אליה ואומר נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם. הנטישות הן ענפי הגפן המתפשטים, והן משמשות כסמל לגיבורי העיר [רש"י], לבניה [ביאור שטיינזלץ], או לעם כולו. התיאור כי עברו ים מרמז על כך שהם ברחו והלכו לגלות בארצות רחוקות [מצודת דוד, רד"ק].
באשר להמשך מסע הבריחה, עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת המילה נָגָעוּ. יש המפרשים זאת כפשוטו, שהגולים הגיעו עד לאזור יעזר [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים את המילה מלשון פגיעה ומכה. לפי גישה זו, תושבי שבמה ברחו עד לים יעזר, ושם השיג אותם האויב והכה אותם יחד עם תושבי יעזר, ולכן ראוי לבכות על שתי הערים יחדיו [מצודות, מלבי"ם].
הפסוק נחתם בתיאור הביזה: עַל־קֵיצֵךְ וְעַל־בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה קֵיצֵךְ מתייחסת לפירות הקיץ, ובפרט לתאנים, ואילו בְּצִירֵךְ הוא זמן תלישת הענבים. המילה נָפָל מתארת את האויב השודד אשר חנה על הערים, התנפל עליהן, ובזז את היבול החקלאי העשיר דווקא בעונת הקציר והבציר.