קינה וצער עמוק מובעים על חורבנה הקשה של מואב. הדובר מתאר לב ההומה מכאב, ומדמה את קול הבכי ליללתם של חלילים. באשר לזהות הדובר המקונן, קיימות שתי גישות. מצד אחד, יש המפרשים כי הנביא עצמו מביע הזדהות, ולמרות שמואב היא מדינת אויב, הוא משתתף בצערם בראותו אותם מוכים [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי הנביא מדבר כאן בלשון העם, כלומר הוא שם את מילות הקינה בפי המואבים עצמם המבכים את אסונם [רד"ק, מצודת דוד].
הקינה מתייחסת לשני מוקדים: מואב וקיר חרש. יש המבחינים ביניהם ומסבירים כי מואב מייצגת את המקום שבו הוכו הלוחמים בשדה הקרב, בעוד קיר חרש היא המקום שבו שכבו החולים והפצועים [מלבי"ם].
קול הבכי מדומה לנגינה כַּחֲלִלִים, שהוא כלי הנגינה המוכר [מצודת ציון]. מעניין לציין כי בפעם הראשונה המילה נכתבת חסר, ללא האות יו"ד, ובפעם השנייה היא נכתבת מלא, הבדל המשקף מסורות קריאה וכתיב קדומות [מנחת שי].
המשך הדברים מסביר את סיבת האובדן או את תוצאתו במילים יִתְרַת עָשָׂה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יִתְרַת נגזרת מלשון יתרון, ריבוי וחיסכון, והמילה עָשָׂה משמעותה איסוף וקיבוץ, כאילו נכתב "אשר עשה". לפי גישה זו, הכאב הוא על כך שכל יתרון העושר, הרווח וההון הרב שהעם המואבי קיבץ ואסף אבדו כליל [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת גישה זו, ישנו פירוש שונה המזהה את המילה יִתְרַת עם גאווה. לפי פירוש זה, המואבים אבדו מן העולם בגלל הגאווה והיהירות שנהגו בהן [רש"י].