בשעת חורבנה של מואב, הפליטים המותשים מחפשים מחסה בעיר מבצר מוכרת, אך במקום למצוא בה הצלה, הם מוצאים בה את מותם. נבואה זו שואבת את ציוריה מתוך שירה עתיקה המופיעה בתורה, המגוללת את כיבוש מואב בידי סיחון מלך האמורי, ומשתמשת בה כדי להמחיש את החורבן ההווה.
הנבואה פותחת בתיאור שלפיו בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים. רוב הפרשנים מסבירים שהבורחים, אשר תש כוחם ולא יכלו להמשיך לנוס, עצרו כדי לחסות בצלה של העיר חשבון. הם קיוו למצוא מנוחה והגנה בעיר זו בשל גובהה, ביצוריה החזקים וגבורת תושביה [רש"י, רד"ק, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה מִכֹּחַ לא כחוסר כוח מצד הבורחים, אלא כביטוי לכוחו העצום של האויב הרודף, שאילץ את הפליטים לעצור מנוסתם [רד"ק בשם אביו, מלבי"ם].
אולם, תקוותם של הפליטים נכזבת, כִּי אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחוֹן. האש והלהבה משמשות כדימוי לאויב הפולש שיוצא מתוך העיר כדי להשמידם [מצודת דוד, מלבי"ם]. הביטוי מִבֵּין סִיחוֹן הוא כפל לשון המכוון לעיר חשבון עצמה, הנקראת כך על שם שליטה ההיסטורי, סיחון [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].
האש המכלה מתפשטת וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן. ברמה המילולית, פְּאַת היא צד או קצה, וקָדְקֹד הוא גובה הראש. הדימוי הוא של אש הנאחזת בקצה הראש ושורפת אותו עד לקודקודו [מצודת ציון, מלבי"ם], או אש המכלה את מואב עד הקצה מבלי להשאיר שריד [רד"ק]. ברמה הרעיונית, קצוות הראש והקודקוד משמשים כמשל לראשי העם, האצילים והמנהיגים של מואב שיאבדו באסון [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ].
חותם המשפט, בְּנֵי שָׁאוֹן, מתאר את אופיים של בני מואב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו כינוי לאנשים המרימים קולם בגאווה, ביוהרה ובדיבורים גבוהים [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. פירוש נוסף מציע שהשאון מתייחס פשוט להמולה והרעש האופייניים לתושבי הערים הגדולות וההומות [מלבי"ם].