תארו לעצמכם שאתם בורחים מסכנה, עייפים מאוד, ופתאום רואים מבצר חזק וגבוה. בטח הייתם חושבים ששם תהיו מוגנים, נכון? זה בדיוק מה שקרה לאנשי מואב כשהארץ שלהם נחרבה. הפליטים שברחו מהמלחמה הרגישו שנגמר להם הכוח, ולכן בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים. הם עצרו לנוח ולהסתתר בעיר החזקה חשבון, כי קיוו למצוא בה הגנה.
אבל התקווה שלהם התנפצה. במקום למצוא שם הצלה, כִּי אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחוֹן. האש והלהבה הן בעצם משל לאויב שיוצא מתוך העיר כדי לתקוף אותם. הנביא קורא לעיר בשם מִבֵּין סִיחוֹן, כי בעבר שלט בה מלך מפורסם בשם סיחון.
האויב הזה מתפשט כמו אש גדולה, וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן. המילה פְּאַת פירושה קצה, והמילה קָדְקֹד היא החלק העליון של הראש. כלומר, האסון פוגע בכולם, מהקצה ועד הראש, ובמיוחד במנהיגים ובאנשים החשובים של מואב. ולמה הם נקראים בְּנֵי שָׁאוֹן? משום שאנשי מואב היו ידועים כאנשים שמתגאים בעצמם, מלאים ביוהרה ומדברים בקול רם וגבוה.