חורבנה של מואב מתואר כמוחלט וסופי, כאשר הגזירה האלוהית כה ודאית עד שהיא מוצגת כעובדה שכבר התרחשה. הכתוב משתמש בלשון זכר ונקבה לסירוגין: שֻׁדַּד מוֹאָב נאמר בלשון זכר כנגד העם עצמו, ואילו וְעָרֶיהָ נאמר בלשון נקבה כנגד כנסת מואב [רד"ק].
באשר למשמעות המילה עָלָה, קיימות מספר גישות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת סילוק, הפסקה וחורבן, כלומר המון העם שבעריה של מואב נכרת וחדל מלהתקיים [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים כי המילה מתייחסת לאויב השודד שעלה להתקיף את הערים [רד"ק], או לחלופין, שהעם הנמצא בעיר הוא זה שעלה אל הטבח [מלבי"ם].
בעקבות החורבן, וּמִבְחַר בַּחוּרָיו, שהם הצעירים המובחרים ביותר [מצודת ציון], יורדים לטבח. הנבואה נחתמת במילים נְאֻם־הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת, המציינות כי ה' הוא אדון צבאות השמים והארץ [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי השימוש בלשון עבר לאורך הנבואה כולה נועד להדגיש שמאחר ומדובר בגזירה שיצאה מאת ה', דיבורו נחשב למעשה, והרי זה כאילו החורבן כבר התרחש בפועל [מצודת דוד, חומת אנך].