ירמיהו, פרק מ״ח, פסוק ט״ו

הגזירה האלוהית על חורבנו המוחלט של העם מתוארת בלשון עבר כעובדה שכבר התרחשה, כאשר שֻׁדַּד מוֹאָב נאמר כנגד העם עצמו, ואילו וְעָרֶיהָ מכוון לכלל כנסת מואב. המון העם שבערי מואב נכרת וסולק מן העולם, תהליך המבוטא במילה עָלָה, אם כי יש המפרשים זאת כתיאור של האויב שעלה להתקיף או של העם העולה להריגה. בעקבות החורבן, וּמִבְחַר בַּחוּרָיו, שהם הצעירים המובחרים ביותר, יָרְדוּ לַטָּבַח. הנבואה נחתמת בהכרזה נְאֻם־הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת, המדגישה כי הגזירה יצאה מאת אדון צבאות השמים והארץ, שדיבורו נחשב למעשה.