זעקת השבר של מואב עולה ונשמעת למרחוק בעקבות חורבנה. הפועל הִשְׁמִיעוּ מנוקד בפסוק באופן ייחודי במקרא (בחיריק תחת האות מם במקום בפתח), מה שמדגיש את חריגות הזעקה [מנחת שי].
המוקד הפרשני המרכזי בפסוק עוסק בזהותם של אותם משמיעי זעקה, המכונים צְעִירֶיהָ. המילה מופיעה בכתיב חסר כ"צעוריה" (עם האות וי"ו) אך נקראת "צעיריה" (עם יו"ד), ולדעת הפרשנים מדובר באותה משמעות [רד"ק, מנחת שי]. עם זאת, קיימות שלוש גישות שונות להבנת כוונת המילה:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה, מלשון קוטן וגיל צעיר [מצודת ציון]. לפי פירוש זה, הזעקה קורעת הלב נשמעת מפי הילדים הקטנים של מואב, אשר נלקחים בשבי האויב [מצודת דוד].
הגישה השנייה רואה במילה תואר להנהגה דווקא. על בסיס התרגום לארמית, הזעקה בוקעת מגרונם של השלטונות והמלכים הזוטרים של מואב [רש"י, רד"ק]. לפי גישה זו, בחירת הנביא לכנות את גדולי האומה במילה המציינת "צעירים" היא מכוונת, ונועדה ללעוג למנהיגים ולגנותם בעת מפלתם [רד"ק].
גישה שלישית מפרשת את המילה על רקע גיאוגרפי. לפי פירוש זה, משמיעי הזעקה אינם נמדדים לפי גילם או מעמדם השלטוני, אלא מדובר באנשי העיר המואבית צוער [מלבי"ם]. פירוש זה מתיישב היטב עם צורת הכתיב המקורית של המילה בפסוק ("צעוריה").