נפילתה של אומה גאה מלווה לא רק בחורבן פיזי, אלא גם בהשפלה פומבית ובקריסה מוראלית. הקריאה אֵיךְ חַתָּה הֵילִילוּ מבטאת את היללה והקינה שיישמעו על שבירתה והריסתה של ארץ מואב [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. מעבר לעצם השבר, היללה נובעת מהאופן שבו מואב נשברה, ללא מאבק ובאפס מעשה, דבר המעיד על השגחה ועונש מאת ה' על חטאיהם [מלבי"ם].
התמיהה אֵיךְ הִפְנָה עֹרֶף מוֹאָב מתארת את מנוסתם של המואבים; במקום להתייצב מול פני האויב ולהילחם, הם סובבו את עורפם וברחו [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. מנוסה זו מלווה בתחושת בּוֹשׁ שהיא כלימה ואכזבה [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לגיבור מלחמה שאמנם מנוצח אך נופל בקרב ואינו מתבייש בכך, מואב נסוגו מיד מתוך רפיון לב, ולכן חרפתם גדולה במיוחד [מלבי"ם].
בעקבות תבוסה זו, וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה לְכָל סְבִיבָיו. המילה לִשְׂחֹק נכתבת בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי]. המצב התהפך, שכן מואב נהג ללעוג לעם ישראל בעת גלותם, וכעת הוא עצמו הופך ללעג ולשחוק [רד"ק]. השכנים מסביב ילעגו למואבים על חולשתם, אך בד בבד מואב יהיה להם גם לְמְחִתָּה, כלומר למקור של פחד ואימה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פחד זה נובע מהחשש של העמים הסובבים שמא יקרה להם אסון דומה [מצודת דוד], ומתוך הבנה שתבוסה כה פתאומית ומוחלטת היא תוצאה של השגחת ה' [מלבי"ם].