נבואת החורבן מופנית אל העיר המואבית דיבון ומבשרת על תהפוכות גורל קשות. קהילה שחייתה עד כה בביטחון, בעושר ובמעמד רם, עתידה לאבד את כל נכסיה, לצאת לגלות ולראות בקריסת חומות המגן שלה.
הקריאה יֹשֶׁבֶת בַּת־דִּיבוֹן מכוונת אל עדתה וקהילתה של העיר דיבון [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הנביא קורא לה רְדִי מִכָּבוֹד, כלומר רדי ממעמדך הרם ומהכבוד שהיית מורגלת בו בעבר, תקופה שבה לא חסר לך דבר [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
ממצב של שפע, נגזר על העיר לעבור למציאות של וּשְׁבִי בַצָּמָא. הפרשנים מסבירים כי ישיבה זו מסמלת את היציאה לגלות, שבה יסבלו התושבים ממחסור ויצמאו לכל הטוב שהיה להם בעבר [רד"ק, מצודת דוד]. במילה זו קיימת הבחנה בין הקרי והכתיב: המילה נקראת וּשְׁבִי, אך נכתבת ישבי [מנחת שי, רד"ק]. הרד"ק מבאר כי צורת הכתיב רומזת לכך שתושבי העיר יהפכו להיות מ"יושבי בצמא", כלומר יצטרפו לאלו שגורלם נחרץ לחיות בסבל ובחוסר כל.
הסיבה לשבר הגדול היא כִּי־שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ. אותו אויב שכבר שדד והחריב את שאר ארץ מואב, בא כעת לכבוש גם את דיבון. מבצרי העיר, שהיו אמורים להעניק לה הגנה ומחסה, הושחתו לחלוטין, והתושבים לא יכלו עוד להישגב ולהינצל בהם מפני האויב [מצודת דוד, מלבי"ם].