קולות השמחה והצהלה שאפיינו את עונת הבציר והקציר בארץ מואב מתחלפים בדממה מוחלטת או בזעקות שבר. הנבואה ממחישה כיצד החקלאות הפורחת, שהייתה מקור לחיים ולשגשוג, חרבה.
המילה וְנֶאֶסְפָה מבטאת כליון, הפסקה מוחלטת והשמדה, כך שהשמחה לא תיראה עוד [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי השמחה פשוט "נאספת" ומורחקת למקום אחר [רד"ק]. אותה שִׂמְחָה וָגִיל נעלמות מִכַּרְמֶל, מונח המתאר אזורים נטועים ופוריים של שדות תבואה, עצי פרי וכרמים [מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ]. הסיבה להיעלמות השמחה היא החורבן המוחלט, שכן התבואה לא תצמח ואיש לא יקצור אותה [מצודת דוד, מלבי"ם].
הנבואה ממשיכה ומתארת את הפסקת ייצור היין: וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי. היקבים הם הבורות שאליהם ניגר היין [מצודת ציון], והמילה הִשְׁבַּתִּי משמעותה ביטול ומניעה [מצודת ציון, שטיינזלץ]. אגב כך, יש לציין כי האות יו"ד במילה מִיקָבִים היא אות נחה ואינה נהגית [מנחת שי].
במוקד החלק השני של הפסוק עומד המונח הֵידָד. בעת העתיקה, כאשר הדורכים היו מועכים את הענבים ברגליהם להוצאת היין (המונח יִדְרֹךְ), היה נהוג לצעוק ולשיר בקצב את קריאת ה"הידד". קריאה זו נועדה לזרז את הפועלים במלאכתם ולעודד אותם מתוך שמחה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם].
באשר לסיומת הכפולה הֵידָד לֹא הֵידָד, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה גורסת כי הכפילות נועדה לחזק ולהדגיש את ההיעדר: בעבר היה נשמע קול ההידד באופן תדיר, אך מעתה הדורכים לא יקראו אותו והוא ייפסק לחלוטין [מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, הגישה השנייה מציגה תמונה אירונית וטרגית: קריאות "הידד" אכן יישמעו במואב, אך לא יהיה זה ההידד המוכר והשמח של דורכי הענבים, אלא קריאות שבר, יללה, שוד ומנוסה מפני חרבות חיילי האויב [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ].