אבלם הכבד של המואבים על חורבן ארצם בא לידי ביטוי בסימנים גופניים קיצוניים של צער וכאב. הם סופדים על השבר הגדול שפקד אותם, שבר המדמה אותם לכלי שאין בו חפץ ושלא ניתן לתקנו [מלבי"ם]. ביטויים אלו של פציעה עצמית ותלישת שיער על מת היו נפוצים בקרב עמי האזור, אף שהם נאסרו במפורש על עם ישראל [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק מפרט את מנהגי האבל הפיזיים והקשים:
כָל־רֹאשׁ קָרְחָה מתאר את מריטת שערות הראש ותלישתן מרוב אבל עד שנוצרת קרחת, תגובה אנושית מוכרת בשעות צער עמוק [רד"ק, מצודת דוד]. במקביל, וְכָל־זָקָן גְּרֻעָה מתייחס לפגיעה בזקן, הנחשב לתפארת הפנים. בעת האבל האדם מגלח או תולש את זקנו כדי להסיר את יופיו, והשימוש במילה זו, שמשמעותה חיסרון וגירעון, בא לבטא שפלות וגנאי [רד"ק, מצודת ציון].
בנוסף לפגיעה בשיער, האבלים פוצעים את גופם, כך שעַל כָּל־יָדַיִם גְּדֻדֹת. כלל המפרשים מבארים כי מדובר בשריטות עמוקות בבשר הנעשות מתוך כאב. צורת היחיד של המילה היא "גְּדוּדָה", בדומה למשקל המילה "מלוכה" [רד"ק, מלבי"ם]. לבסוף, וְעַל־מָתְנַיִם שָׂק מתאר את לבישת השק המוכרת, המשמשת ככיסוי גוף המבטא אבלות [מצודת דוד].