הפסוק מופנה אל הצבאות היוצאים להחריב את אומת מואב, ומטיל קללה חמורה על מי שירפה את ידיו במלחמה ויימנע מהרג. הפרשנים מסכימים כי הביטוי מְלֶאכֶת ה' אינו מתייחס כאן לעשייה רוחנית, אלא הוא כינוי לשליחות האלוהית של השמדת מואב [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. המילה מְלֶאכֶת משמעותה בהקשר זה היא שליחות [מצודת ציון].
הנביא מזהיר שכל עֹשֶׂה שליחות זו רְמִיָּה – כלומר, בשקר [ביאור שטיינזלץ] או מתוך רפיון ידיים [רד"ק, אברבנאל] – יהיה ארור. החצי השני של הפסוק, וְאָרור מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם, שמשמעותו קללה על מי שמונע את עצמו משפיכות דמים, הוא כפל לשון שנועד להדגיש ולחזק את חומרת הציווי [מצודת דוד, רד"ק].
הפרשנים עומדים על השאלה מדוע נאמרה קללה כה קשה וייחודית דווקא על השחתת מואב, בשונה משאר אומות העולם. הגישה המרכזית מסבירה זאת בקצפו הגדול של ה' על מואב: בעבר, ה' הזהיר את עם ישראל שלא להצר למואב, אך המואבים השיבו רעה תחת טובה והרשיעו לעשות לישראל, ולכן השמדתם כעת נחשבת לגזירה ישירה ולמלאכת ה' [רד"ק, חומת אנך, אברבנאל]. בנוסף, חורבן זה בא עליהם בעקבות גאוותם העצומה כלפי ה', שנבעה מתקופה ארוכה של שלווה [רד"ק]. סיבה נוספת לחומרת העונש היא כפיות הטובה של מואב, שהם צאצאי לוט, כלפי אברהם אבינו, אשר מסר את נפשו ונכנס לסכנה גדולה כדי להציל את לוט [חומת אנך].