נבואת החורבן על מואב מציגה תמונת מצב דרמטית של מנוסה וייאוש. התושבים נלכדים בין טבח המוני המתרחש בעמקים, לבין ניסיון בריחה נואש ורווי דמעות אל עבר ההרים. נבואה זו דומה מאוד לנבואה מקבילה המופיעה בספר ישעיהו, בשינויי לשון קלים [רד"ק].
הפרשנים מסבירים כי מַעֲלֵה הַלּוּחִית הוא שמו של מקום הררי וגבוה, שאליו מנסים המואבים להימלט כדי למצוא מסתור ולהינצל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. המילה נכתבת בתורה "הלחות" אך נקראת "הלחית", תופעה שכיחה של חילופי האותיות ו' ו-י' [מנחת שי, רד"ק]. בעת עלייתם בהר למצוא מחסה, נאמר עליהם בִּבְכִי יַעֲלֶה בֶּכִי. כפילות המילה נועדה לחזק ולהדגיש את עוצמת האבל [רד"ק], ומלמדת שתוך כדי הטיפוס הם מגביהים את קולם ומוסיפים בכי על בכי [מצודת דוד, מלבי"ם].
הסיבה לבריחה המבוהלת אל ההר נובעת ממה שמתרחש למטה, בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם. מדובר באזור נמוך הממוקם בעמק [מצודת ציון, מצודת דוד], כאשר יש המציינים כי היו למעשה שני מקומות בשם זה, חורון עליון וחורון תחתון [רד"ק]. ישנם גם ספרי תורה שבהם שם המקום מופיע בשינויי כתיב כגון "חרונים" או "חרנים" [מנחת שי].
באותו עמק, צָרֵי – מילה שרוב הפרשנים מפרשים כ"צרים" ואויבים [מצודת ציון, רד"ק], אם כי יש המציעים לפרש זאת גם כ"צרות" [מלבי"ם] – מחוללים הרס רב. בעקבות ההרג שמבצעים האויבים באנשי העמק, נשמעת משם צַעֲקַת שֶׁבֶר מרה, והיא זו שגורמת לניצולים להימלט בבכי אל מעלה הלוחית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].