הנביא מוכיח את הלועגים על יחסם השחצני כלפי חורבנו של עם ישראל. מפלתם של ישראל הפכה למקור של שעשוע מתמיד עבור אויביהם, שהגיבו לאסון בתנועות גוף מופגנות של זלזול ושמחה לאיד.
הקביעה וְאִם לוֹא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל נאמרת בדרך של שאלה רטורית: הרי ישראל היו עבורך מושא קבוע ללעג. מתוך כך שעשית את ישראל לשחוק, אתה עתיד להפוך לשחוק בעצמך [רד"ק]. באשר למסורת הקרי והכתיב בפסוק, המילה נִמְצָ֑א נקראת כך אף על פי שבמקור היא נכתבה עם האות ה"א בסופה [מנחת שי].
הנביא ממשיך ושואל אִם בְּגַנָּבִים נִמְצָא. כלומר, האם ישראל נתפסו בחבורת גנבים שאתה לועג להם בצורה כזו? הרי מקובל לצעוק ולהריע בבוז על גנב שנתפס, אך ישראל לא היו במצב זה, ובכל זאת זכו לאותו יחס משפיל של שמחה לאיד [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
על כך מוסיף הפסוק: כִּי מִדֵּי דְבָרֶיךָ בּוֹ תִּתְנוֹדָד. משמעות המילה מִדֵּי היא "מתי" או "בכל פעם" [מצודת ציון]. הביטוי דְבָרֶיךָ בּוֹ מצביע על דיבור של גנאי, שכן שימוש באות בי"ת לאחר פועל של דיבור מורה תמיד על דיבור שלילי [מלבי"ם].
באשר למשמעות המילה תִּתְנוֹדָד, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה והרווחת מסבירה זאת כתנועה פיזית של לעג, מלשון הנעה ותנודה [מצודת ציון]. בכל פעם שדיברת על גלות ישראל, היית מניד את ראשך בבוז [רש"י, מצודת דוד], מכרכר, מתנועע מתוך שמחה לאיד ואף יוצא משיווי משקל מרוב צחוק [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת מילה זו כעונש של טלטול. על פי פירוש זה, בגלל שהתרוננת על חורבנם של ישראל, העונש שלך יהיה שאתה בעצמך תתנודד ותצא לגלות [רש"י].