ירמיהו, פרק מ״ח, פסוק י״ז

נפילתה של מואב כה מוחלטת וטרגית, עד כי כל העמים השכנים והמכירים נקראים לקונן על קריסתה של ההנהגה שהייתה בעבר חזקה ומפוארת.

הקריאה נֻדוּ לוֹ מבטאת צער, אבל וקינה. פעולה זו משקפת את התגובה האנושית הטבעית של הנעת הראש לאות צער בעת שמיעה על אובדנו של דבר חשוב [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קריאה זו מופנית אל כָּל־סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמוֹ, כלומר אל העמים השכנים ומכיריו של מואב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חורבנו של העם כה ודאי, עד כי ניתן לקונן עליו כבר עתה, כאילו הוא כבר שבור לחלוטין [מלבי"ם].

הקינה נמשכת בקריאת הפליאה אִמְרוּ אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה־עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה, המבטאת תדהמה על כך ששלטון כה יציב ומפואר קרס [ביאור שטיינזלץ]. המילים מַקֵּל ומַטֵּה משמשות במשמעות דומה [מצודת ציון], אך הפרשנים מציגים שני כיוונים בהבנת הכפילות בפסוק. גישה אחת מסבירה כי הכינויים מתארים את תכונותיו של מואב: מַטֵּה־עֹז מציין את גבורתו וחוזקו, בעוד מַקֵּל תִּפְאָרָה מציין את יופיו ועושרו [מצודת דוד]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה כאן תיאור מעמיק של מבנה השלטון המואבי. לפי פירוש זה, המַטֵּה מסמל את המלוכה עצמה, והמַקֵּל מסמל את השוטרים והפקידים הכפופים לה. ייחודו של השלטון במואב היה שהמלוכה הייתה חזקה ועוצמתית מצד עצמה (מַטֵּה־עֹז), ולכן נציגי השלטון לא נזקקו לרדות בעם בכוח, אלא שימשו רק כסמל להדר ולתפארת הממלכה (מַקֵּל תִּפְאָרָה) [מלבי"ם].