נבואת החורבן על מואב משתמשת בדימוי ציורי וקשה של אדם שיכור המתבוסס בהפרשותיו, כדי להמחיש את ההשפלה שתבוא עליהם כעונש על גאוותם. הקריאה הַשְׁכִּירֻהוּ מופנית אל אויבי מואב, ומשמעותה היא השקייתם ב"כוס חימה" ותרעלה שתביא עליהם בלבול דעת מוחלט ואובדן חושים, בדומה לשיכור [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. יש המבארים כי אובדן הדעת והמחשבה בא כעונש ישיר ומידה כנגד מידה על המחשבות הרעות שחשבו מואב בליבם נגד ישראל [חומת אנך].
הסיבה לעונש זה מוסברת במילים כִּי עַל־ה' הִגְדִּיל. מואב לא נפגעו מהמלחמות שהחריבו את ממלכות ישראל ויהודה, מה שגרם להם לחוש שביעות רצון וביטחון פנימי בצדקת דרכם [ביאור שטיינזלץ]. מתוך תחושה זו, הם התגאו ודיברו דברי בוז כלפי מעלה, כשלעגו לצרתם של ישראל וטענו כי לה' אין כוח להושיע ולהציל את עמו מיד אויביו [רד"ק, מצודת דוד, חומת אנך].
העונש עצמו מתואר במילים וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו המשך ישיר לדימוי השיכור: כשם שהשיכור מתגולל, מתהפך מצד לצד וחובט את עצמו בארץ בתוך הקיא של עצמו, כך מואב יתייסרו ויגיעו לאבדון ולכיליון מתוך הצרות ובלבול הדעת שיקיפו אותם. המילה בְּקִיאוֹ משמשת כאן כשם עצם המתאר את פליטת הקיא [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה ייחודית מפרשת את המילה וְסָפַק מלשון ספק ובלבול. לפי פירוש זה, השיכור מקיא את היין, ואז מסתפק ומתבלבל אם מדובר בקיא או ביין וחוזר לשתות אותו. במישור ההיסטורי, ה"קיא" מסמל את העם שהוגלה מארצו. מואב הוגלו, חזרו לארצם בהיחבא, וגורשו משם שנית, כאילו הארץ הקיאה אותם, בלעה אותם בחזרה, והקיאה אותם שוב [מלבי"ם].
בסופו של תהליך, מואב תהפוך ללעג, כפי שנאמר וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם־הוּא. המילים גַּם־הוּא מדגישות את עקרון הצדק האלוהי. הפרשנים מסכימים כי בדיוק כפי שמואב לעגו לישראל ושחקו עליהם בעת גלותם לבבל, או כאשר פליטי ישראל ניסו לחזור לארצם בהיחבא כגנבים, כך כעת יתהפך הגלגל, ומואב עצמה תהיה למרמס ולשחוק בעיני העמים.