נבואת החורבן על מואב נפתחת בהכרזה קשה המדגישה את הופעתו של ה' כ"אלהי ישראל". הפרשנים מסבירים כי אזכור זה אינו מקרי, אלא בא להדגיש שה' נוקם במואב במיוחד על הרעה הגדולה וההצרה שהצירו לישראל [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. בניגוד לאומות אחרות שעלו על ירושלים כדי לבוז שלל חומרי של כסף וזהב, מלחמתם של מואב הייתה מכוונת נגד ה' ותורתו. הם לקחו את ספר התורה וביזו אותו, כנקמה על הציווי המקראי האוסר על מואבי לבוא בקהל ה' [חומת אנך].
המילה לְמוֹאָב בתחילת הפסוק משמעותה נבואה שנאמרה על אודות מואב [מצודת דוד]. הנביא פותח בזעקת הוֹי, המבטאת יללה וקינה [מצודת דוד, מצודת ציון], ומפרט את שמות ערי מואב שייפלו בידי האויב: נְבוֹ, קִרְיָתַיִם והַמִּשְׂגָּב [מצודת ציון].
העיר קִרְיָתַיִם נקראת בלשון זוגי, ויש המציעים שהדבר נובע משני מגדלים בולטים שהיו בה [רד"ק]. עיר זו נחשבה לחזקה ומבוצרת מאוד שלא חששה מהאויב, ולכן תגובתה לנפילתה מתוארת במילה הֹבִישָׁה, שכן כיבושה גרם לה לבושה, כלימה ואכזבה עזה על כך שביטחונה קרס [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
באופן דומה, גם הַמִּשְׂגָּב מזוהה על ידי רוב הפרשנים כשם של עיר ספציפית [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. שמה מעיד על היותה מקום גבוה ומוגן ששימש כמקום מבטחים. נפילתה של עיר כה מוגנת הביאה לשבירת מקום המבטחים של מואב [רד"ק, אברבנאל], ולכן נאמר עליה וָחָתָּה, מונח המבטא פחד, שבר והרס מוחלט [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].