החורבן המתקרב מאלץ את תושבי מואב לנטוש לחלוטין את חייהם המוכרים והבטוחים, ולהימלט אל מקומות מסתור מסוכנים ונידחים בטבע. הנביא קורא להם: עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַסֶּלַע. עליהם לנוס מהערים המיושבות ולהסתתר בהרים [מצודת דוד]. סלע זה מכוון למקום מדברי הנמצא מחוץ לגבולות מואב, שכן באותה עת גם ארץ ישראל חרבה, והמואבים אינם יכולים לבקש בה מקלט אלא נאלצים לברוח אל המדבר [מלבי"ם].
במנוסתם, מדמה אותם הנביא ליונה: וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן. הפועל תְּקַנֵּן מתאר עשיית קן ומדור לעופות [מצודת ציון]. הדימוי ממחיש את הצורך להימלט למקומות שאינם נגישים, בדומה ליונה הבונה את קנה במקומות מסתור כדי להגן על עצמה ועל אפרוחיה מידי בני אדם המבקשים לצוד אותה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מיקום הקן מתואר במילים בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת. המילה בְּעֶבְרֵי משמעותה צדדים [מצודת ציון], והמילה פָחַת מתארת בור, שוחה או חפירה עמוקה [רד"ק, מלבי"ם, מצודת ציון]. הפרשנים מציגים מספר זוויות לתיאור מקום הקינון של היונה, המשקפות את מצבם של פליטי מואב:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיונה מקננת בצדי צוקים ומצוקים או על שפת בורות עמוקים, מקומות שמרחיקים אותה מהישג ידם של רודפיה בשל סכנת הנפילה והקושי להגיע אליהם. מנגד, יש המדגישים את היתרון האסטרטגי שבמיקום זה: בחירת מקום בעל שני צדדים או עברים, מאפשרת ליונה, ולפליטים המואבים, נתיב מילוט תמידי. אם האויב יתקוף מצד אחד, הם יוכלו לברוח מיד אל הצד השני [מלבי"ם].
פירוש אחר מתמקד בארעיות ובסכנה של מקום המסתור. היונה בונה את קנה בגומה שנוצרה על ידי זרם המים מתחת לשפת הנחל. כשהמים מועטים המקום נראה כבטוח, אך ברגע שמתחיל שיטפון הקן נשטף, והיונה נאלצת לנדוד ולברוח שוב [רש"י]. תמונה נוספת, המובאת בתרגום יונתן, מתארת ירידה תהומית במעמד ובביטחון: היונה נאלצת לעזוב את פתח השובך המוגן והמוכר שלה, ולרדת לשכון בקרקעיתו של בור עמוק [רש"י, רד"ק].