אנשי מואב תופסים את עצמם כאנשים גדולים וחשובים ביותר [ביאור שטיינזלץ], ותפיסה זו עומדת במוקד התנהלותם אל מול סכנת החורבן. הנביא משמיע את דבריו מפי אומות העולם, המעידות ואומרות שָׁמַעְנוּ על גאוותו העצומה של מואב, אשר בלטה במיוחד בתקופות של שלווה וביטחון [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד]. אזכור הגאווה בהקשר זה אינו מקרי, שכן היא זו שמנעה ממואב להינצל; במקום לברוח אל המדבר מפני הסכנה, גאוותם גרמה להם לאשליה כי האויב לעולם לא יוכל לנצחם [מלבי"ם].
הנביא משתמש בכפל לשונות רבים כדי לתאר תכונה זו: גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ. רוב הפרשנים מסכימים כי ריבוי המילים (אשר כולן נגזרות ממשמעות של גאווה [מצודת ציון]) נועד להדגיש ולהעצים את מידת ההתנשאות העצומה של העם.
עם זאת, יש המבחינים בדקויות שבין המושגים השונים ורואים בהם תהליך שלם של התנשאות: בעוד שהמילה גְאוֹן מבטאת התנשאות המבוססת על יתרון אמיתי ומעמד שבו האדם גבוה מאחיו, הרי שהמילה גַאֲוָה מתארת תחושת עליונות פנימית ומדומה בלבד. מתוך כך, הגֹּבַה המעמדי או הפיזי מוליד את הגָאּוֹן, ואילו הגַאֲוָה הפנימית והמדומה היא זו שמביאה בסופו של דבר אל רֻם לִבּוֹ [מלבי"ם].