מפלתה של מואב מתאפיינת בקריסה מוחלטת של גאוותה הלאומית ובמרדף חסר פשרות של אויביה אחר פליטיה. הנביא משתמש בשמות עריה של מואב כדי לתאר את החורבן הנגזר עליהן, וממחיש כי שום מקום לא יעניק להן מקלט.
ההכרזה אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב מלמדת כי ההלל והשבח שאפיינו את האומה בעבר יפסקו לחלוטין ולא יישאר מהם זכר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], זאת משום שעריה המפוארות והמהוללות ביותר נשדדו וחרבו [מלבי"ם].
האויבים התאספו בעיר חֶשְׁבּוֹן, שעברה לידיים זרות, ושם התייעצו ותכננו את השמדתה המוחלטת של מואב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], באומרם: לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי [מצודת דוד]. הפרשנים מצביעים על השימוש הפיוטי בלשון נופל על לשון בפסוק: בעיר חֶשְׁבּוֹן הם חָשְׁבוּ רעה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
צחות לשון זו ממשיכה גם ביחס לעיר מַדְמֵן, שעליה נאמר תִּדֹּמִּי [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. המילה תִּדֹּמִּי מתפרשת מלשון חורבן, כריתה ומוות [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עיר זו שכנה בקצה גבולה של מואב, ולכן שימשה כיעד בריחה טבעי עבור הפליטים [מלבי"ם]. עם זאת, הנבואה מבהירה כי גם שם לא תימצא להם הצלה. הקללה אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב מבטיחה כי החרב תמשיך לרדוף אחר התושבים הבורחים בכל מקום שאליו ינסו להימלט [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].