מואב, אומה קטנה ושקטה שמיעטה ליזום מלחמות, עומדת בפני טלטלה עזה. הנבואה משתמשת בדימוי ציורי של יין משומר ששקט על שמריו, כדי לתאר את השלווה שקדמה לחורבן, ומנגידה אותה לחורבן המוחלט שעתיד לבוא עליה.
המילים צֹעִים וְצֵעֻהוּ זכו למספר פירושים, הסובבים כולם סביב שבירת השלווה המואבית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהנעה, טלטול, רמיסה והגליה של מואב ממקומה השקט [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מפרשת את המילה כפעולת הרקה ושפיכה [רש"י]. מנגד, פירוש ייחודי רואה בכך תיאור של תסיסה פנימית; כשם שיין סגור מעלה רתיחות ועלול לבקע את הכלי שבו הוא נמצא, כך ה' ישלח במואב מרידות ומלחמות אחים שיסערו את המדינה מבפנים עוד בטרם יכה בהם האויב מבחוץ [מלבי"ם]. דעה נוספת מתרגמת את המונח כפעולת ביזה ושוד של רכוש [רד"ק בשם תרגום יונתן].
בהמשך לדימוי היין, הפסוק מתאר כיצד האויב יטפל ביין עצמו ובכלים המכילים אותו. המילים וְכֵלָיו יָרִיקוּ מסמלות את ריקון מואב מיושביה ומאוצרותיה הרבים, שיילקחו על ידי האויב שמגיע לשים קץ לשלוותה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, רד"ק].
המילה נִבְלֵיהֶם מתייחסת לכדי החרס, החביות או נאדות העור שבהם אוחסן היין [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה יְנַפֵּצוּ מתפרשת לרוב כשבירה ורציצה מוחלטת של אותם כלים [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם], והיא משמשת משל להרס עריהם ובתיהם של המואבים, ולטבח שייעשה בהם בחרב [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה דעה הסוברת כי משמעות המילה אינה שבירה אלא הרקה ושפיכה, בדומה למילה "יריקו", והיא נכתבה ככפל לשון שנועד לחזק ולהדגיש את ההתרוקנות המוחלטת של הארץ [רד"ק בשם אביו].