ירמיהו, פרק מ״ח, פסוק ל״ב

תארו לעצמכם שאתם שומעים קול של עצב מגיע מעיר קרובה, ואתם מבינים מיד שמה שקרה שם עומד לקרות גם בעיר שלכם. כך בדיוק הרגישו תושבי מואב. הנביא משמיע שיר עצוב על הערים שלהם שעומדות להיהרס, והוא אומר מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה־לָּךְ. העיר יעזר כבר חרבה, וכעת בוכים על העיר שבמה באותו אופן. העיר שבמה הייתה אזור מלא בכרמים יפים, ולכן היא נקראת הַגֶּפֶן שִׂבְמָה, כשהגפן היא בעצם משל לתושבים עצמם. הנביא מתאר איך התושבים נאלצו לברוח ואומר נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם. המילה נְטִישֹׁתַיִךְ מתארת את ענפי הגפן הארוכים שמתפשטים לכל עבר, והם מסמלים את תושבי העיר וגיבוריה שברחו לגלות בארצות רחוקות. הם המשיכו במסע הבריחה שלהם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ, כלומר עד שהגיעו ממש לאזור של העיר יעזר. בסוף, מתואר מה קרה לכל האוכל והשפע שהיה בעיר: עַל־קֵיצֵךְ וְעַל־בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל. המילה קֵיצֵךְ מתייחסת לפירות הקיץ כמו תאנים, והמילה בְּצִירֵךְ היא הזמן שבו קוטפים את הענבים. האויב פשוט הגיע, חנה על הערים ולקח לעצמו את כל היבול העשיר בדיוק בזמן שהפירות היו מוכנים וטעימים.