תארו לעצמכם את הרגע המרגש והמיוחד ביותר ביום הכיפורים בבית המקדש. הכוהן הגדול סיים לבקש סליחה על עצמו ועל משפחתו, וכעת הוא ניגש למשימה החשובה מכל, לבקש רחמים מאת ה' על כל עם ישראל. הוא יוצא לחצר, מקריב את השעיר המיוחד שנבחר, ונכנס בזהירות אל החדר הפנימי והקדוש ביותר, קודש הקודשים. התורה קוראת לקרבן הזה שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם. המילים הללו באות להדגיש שהשעיר הזה מיועד אך ורק כדי לכפר על עם ישראל. בדיוק כמו שהכוהן הגדול כיפר על עצמו, כך גם העם צריך כפרה על טעויות שאנשים אולי עשו בלי לשים לב. הכפרה הזו מנקה ומטהרת את המשכן, וכך מבטיחה שהנוכחות של ה' תישאר תמיד בתוך עם ישראל.
בתוך קודש הקודשים, הכוהן הגדול מקבל הוראה ברורה: וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר. המשמעות היא שהוא צריך לפעול בדיוק באותו אופן שבו פעל קודם לכן עם הקרבן האישי שלו. הוא מזה, כלומר מטפטף בעדינות, טיפה אחת כלפי מעלה ושבע טיפות כלפי מטה. הפעולה הזו נעשית עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת. כדי לעשות זאת נכון, הכוהן היה צריך להיות מאוד מרוכז, ולהפוך את ידו בתנועה מדויקת כדי שהטיפות לא ייגעו בארון עצמו, אלא ייפלו על הקרקע ממש קרוב אליו.
הדמיון המוחלט בין הפעולה שעושה הכוהן הגדול עבור עצמו לבין הפעולה שהוא עושה עבור העם, מלמד אותנו דבר נפלא. לפני ה' אין שום הבדל בין מנהיג גדול וחשוב לבין אדם רגיל מן השורה. כולנו שווים, וכולנו נדרשים לעשות את אותו הדבר, לכוון את הלב והשאיפות שלנו למעלה אל ה' האחד, ולאחר מכן להוריד את הקדושה הזאת למטה, אל תוך המעשים הרגילים של חיי היום יום שלנו.