במדבר, פרק י״א, פסוק א׳

קרה לכם פעם שהשקעתם וניסיתם לעשות משהו ממש טוב בשביל מישהו, ובמקום להגיד תודה הוא רק קיטר והתלונן? זה בדיוק מה שקרה כאן. בני ישראל יצאו מהר סיני והתחילו את המסע שלהם במדבר. במקום לשמוח ולהגיד תודה לה' על כל הניסים שעשה להם, הם התחילו להיות ממורמרים. התורה קוראת להם כאן הָעָם ולא "עמי", כי כשהם מתנהגים לא יפה וחוטאים, הם מאבדים את התואר המיוחד והקרוב שלהם. הם התחילו להתנהג כְּמִתְאֹנְנִים, כלומר כמו אנשים עצובים ומסכנים. הם פחדו מהמדבר, התעייפו מההליכה ודאגו. אבל שימו לב לאות כף בהתחלה, הם רק עשו את עצמם מתלוננים, ולא באמת הייתה להם סיבה מוצדקת לכך. בגלל שהם פחדו ממשה, הם לחשו את התלונות שלהם בסתר או רק חשבו עליהן בלב, אבל הדבר היה רַע בְּאָזְנֵי ה'. ה' הרי שומע ויודע כל מה שיש לנו בלב. מיד לאחר מכן וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, ה' כעס מאוד. הסיבה לכעס הייתה שה' התכוון רק לטובתם. הוא הריץ אותם במסע מהיר במיוחד כדי להכניס אותם לארץ ישראל כמה שיותר מהר, והם, במקום להכיר תודה, חשבו שהוא מנסה לעשות להם רע. כדי לעצור את ההתנהגות הזו הגיע עונש, וַתִּבְעַר־בָּם אֵשׁ ה'. זו לא הייתה סתם שריפה, אלא פגיעה ממוקדת ומדויקת מאת ה' שפגעה רק בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, באותם אנשים שהיו בשוליים של העם ושהתחילו את כל התלונות, כדי להזהיר את כולם ולהזכיר להם להעריך את הטוב.