התגלות ה' ופעולתו בעולם נפרסות מבעד לדימויים עזים של תנועה מהירה, עוצמה שמימית ורוח סערה. דימויי הרכיבה והמעוף ממחישים את המהירות והכוח שבהם ההשגחה האלוהית יורדת אל המציאות.
הפרשנים עומדים על משמעות המילים המרכיבות את תמונת ההתגלות:
כְּרוּב מוסבר כמלאך [מצודת ציון], המהווה חלק מצורות המרכבה האלוהית [ביאור שטיינזלץ]. מקור המילה, כפי שדרשו חכמים, קשור למילה הארמית "רביא" שמשמעותה נער, שכן פני הכרוב דומים לפני אדם [מצודת ציון].
הפעלים וַיָּעֹף וכן וַיֵּדֶא מבטאים עפיפה ופריחה, בדומה למעופו ולדאייתו של הנשר [רש"י, מצודת ציון, מאירי], והם מצביעים על תנועה במהירות עצומה [מלבי"ם].
הביטוי כַּנְפֵי רוּחַ מדמה את נשיבתה העזה של הרוח למעוף של ציפור [מצודת דוד], ומלמד שגילוי השכינה מלווה בסערת רוח חזקה [ביאור שטיינזלץ].
מעבר לביאור המילולי, המפרשים מדגישים כי התיאור אינו כפשוטו. הפועל וַיִּרְכַּב משמש כמשל שנועד לבטא את ירידתה של הגזירה האלוהית לעולם במהירות הבזק, למהר לבוא ללא כל עיכוב או השתהות [אבן עזרא, מצודת דוד].
רובד פרשני עמוק יותר מתמודד עם השאלה התיאולוגית כיצד ייתכן שהאלוהים ישב על גוף גשמי וממשי בארץ. הגישה היא שהשכינה אינה שורה ממש על הכרובים הפיזיים שבמקדש, אלא מרחפת באוויר שמעליהם. לפי תפיסה זו, הביטוי עַל כַּנְפֵי רוּחַ מקבל משמעות רוחנית עמוקה, ולפיה מדובר ברוחם של בני האדם ובהתפשטות כנפי הרוח של מלאכי המרכבה. השכינה אינה נאחזת בארץ העכורה, אלא מוצאת את מנוחתה ברוחותיהם של הצדיקים, ששורשם בשמיים והם מהווים את המרכבה האמיתית המחברת בין העולמות העליונים לארץ [אלשיך].