ההשגחה העליונה מכוונת ומותאמת באופן מדויק למעשיו של האדם, וה' מנהיג את עולמו על פי העיקרון של מידה כנגד מידה. אין מדובר ביחס חריג או מקרי, אלא זוהי דרכו הקבועה של ה' להתנהג עם בני האדם בהתאם להכנתם הרוחנית ולמדרגתם, בין לטוב ובין לרע [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בחלקו הראשון של הפסוק מובטח כי עִם־חָסִ֥יד תִּתְחַסָּ֑ד. החָסִ֥יד מוגדר כאדם העושה את מעשיו לפנים משורת הדין, מעבר למה שנדרש ממנו בחיוב [מלבי"ם]. בתגובה לכך, ה' מתנהג עמו בחסידות, ואף מעניק לו שפע וטובה מעבר למה שראוי לו על פי הדין היבש [רד"ק, מצודת דוד]. הבחירה בפועל תִּתְחַסָּ֑ד בבניין התפעל נועדה להדגיש את עוצמת הפעולה, כלומר ה' מראה את חסידותו כלפי אדם זה בחוזק רב [מאירי]. עיקרון זה משמש גם כטענה של דוד המלך נגד יצרו, כאשר הוא מסביר מדוע ראוי שה' ירחם על שאול, שכן דרכו של ה' להתחסד עם החסידים [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק נאמר עִם־גְּבַ֥ר תָּ֝מִ֗ים תִּתַּמָּֽם. המילה גְּבַ֥ר משמעותה פשוט איש [רד"ק, מצודת ציון], והיא משמשת כאן כשם תואר עצמאי [אבן עזרא]. בשונה מהחסיד, האדם התָּ֝מִ֗ים הוא מי ששומר את מצוות ה' בדיוק כפי החיוב, ועושה זאת מתוך תמימות, בעקביות, ללא תנודות וללא פניות אישיות [מלבי"ם]. כלפי אדם כזה, ה' יפעל במידת התִּתַּמָּֽם. ה' ינהג עמו בתום וביושר, ויראה לו כי פועלו של ה' הוא מושלם ושהוא תמים דעים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא]. המילה תִּתַּמָּֽם כתובה בהבלעת האות תי"ו (בדומה למילה "תתחזק"), וגם היא מורה על כך שה' מראה את תמימותו ושלמותו בעוצמה ובחוזק כלפי אותו אדם [אבן עזרא, מאירי].
במבט רחב יותר על רצף המידות המוזכרות כאן, יש המזהים בהן רמז היסטורי לשלושת האבות, שכל אחד מהם התאפיין במידה אחרת שה' גמל לו כנגדה במידה כנגד מידה [רש"י].