התגלות ה' מתוארת במלוא פארה ועוצמתה, כאשר הבריאה כולה מגיבה בזעזוע עמוק לחרון אפו. תגובה זו של הטבע משמשת בקרב הפרשנים כבסיס לשתי גישות מרכזיות: האחת רואה בתיאור משל למפלת אויבים, והשנייה קושרת אותו לאירועים היסטוריים או לתופעות טבע ממשיות.
הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שהכתוב מהווה משל למפלתם של שונאי דוד וישראל. הכתוב משתמש בדימוי של ארץ והרים, שכן מטבעם הם יציבים וחסרי תנועה, כדי להמחיש שגם אויבים חזקים ותקיפים כהרים ירעדו ויזדעזעו מפני זעמו של ה' [אבן עזרא, מאירי]. לפי קו זה, וַתִּגְעַשׁ מסמל את רעידתם של האויבים יושבי הארץ, ואילו וּמוֹסְדֵי הָרִים (יסודות ההרים) הם משל למנהיגים רמי מעלה, כדוגמת פרעה ושריו [מצודת דוד].
לעומת הגישה המשליית, פרשנים אחרים קושרים את זעזוע הארץ לאירועים היסטוריים כבירים של התגלות אלוהית וניסים קדמונים. יש שרואים בכך אזכור למכות שהונחתו על פרעה ועמו במצרים [רש"י, מאירי], למעמד הר סיני [ביאור שטיינזלץ], או לרעידת האדמה שהחריבה את סדום [אלשיך]. גישה נוספת מפרשת את תיאור הרעש כפשוטו – רעידת אדמה ממשית שנועדה להטביע את האויבים חיים בשאול, כאשר ההרים פוערים את לועם וחושפים את אש חמתו של ה' [מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על משמעותן המדויקת של מילות הזעזוע בפסוק. המילים וַתִּגְעַשׁ וכן וַיִּתְגָּעֲשׁוּ מבטאות תנודה, תנועה וטלטלה [מצודת ציון, מאירי]. יש המצביעים על מדרג בעוצמת התנועה: יִרְגָּזוּ, שמשמעותו ינועו וירעדו [ביאור שטיינזלץ], מתאר את התנועה הקלה ביותר; וַתִּגְעַשׁ מציין תנועה חזקה יותר; ואילו וַתִּרְעַשׁ הוא הזעזוע העוצמתי והגדול מכולם [מלבי"ם].
בסופו של הכתוב, המילים כִּי חָרָה לוֹ מסבירות את הסיבה לכל המהומה הזו. המילה "כי" משמשת כאן במשמעות של "כאשר"; דהיינו, כאשר ה' כועס ויוצא לנקום את נקמת עמו מאויביהם, אזי הארץ גועשת ורועשת [רש"י, מצודת דוד].