תחושת מחנק וסכנה קיומית עולה מתיאור האדם המוקף באיומים קטלניים שנדמה כי אין מהם מוצא. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים חבלי שְׁאוֹל מתארות את כאבי הקבר והייסורים האופפים את האדם, בעוד מוֹקְשֵׁי מָוֶת הם מלכודות שמי שנכנס אליהן עלול שלא לצאת מהן בחיים. המילה קִדְּמוּנִי מתפרשת במובן של יצאו לקראתי, או באו לפניי. לעומת פירוש המילה חבלי כייסורים, יש המבארים אותה מלשון חבורות וקבוצות, כלומר מחנות של אנשים רשעים המקיפים את האדם (רש"י ורד"ק).
המלבי"ם מצביע על הסדר הכרונולוגי המדויק של הפסוק. המוות הרי קודם לקבורה בשאול, ולכן תחילה קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת, ורק לאחר מכן חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי. הפסוק משמש משל לאדם השרוי בייאוש כה עמוק, עד שהוא מרגיש כאילו כבר נלכד במוקש, מת, נקבר ובטל מן העולם.
מעבר לרובד הפיזי והאישי, הפסוק טומן בחובו משמעויות לאומיות ורוחניות. המדרש (המובא אצל רד"ק והמאירי) רואה בתיאורים אלו רמז לארבע המלכויות ששעבדו את עם ישראל. לפי קו מחשבה זה, חֶבְלֵי שְׁאוֹל מסמלים את גלות יוון, ומוֹקְשֵׁי מָוֶת מתייחסים לגלות אדום. ציון המילה "מוות" בגלות הראשונה (בבל, בפסוק הקודם) ובגלות האחרונה (אדום) נועד להדגיש ששתי מלכויות אלו הן שהביאו חורבן ממשי והחריבו את בית המקדש הראשון והשני.
זווית ייחודית ושונה לחלוטין מציג האלשיך, המפרש את הפסוק על רקע המאבק המוסרי והפנימי של דוד מול שאול המלך. לפי פירושו, שְׁאוֹל אינו קבר אלא רומז לשאול עצמו. מוֹקְשֵׁי מָוֶת הם פיתויי יצר הרע שהקדימו ובאו אל דוד, ושכנעו אותו להשכים ולהרוג את שאול כדי להציל את חייו שלו. דוד מודה לה' שניצל ממלכודת זו, שכן כניעה ליצר והריגת שאול הייתה גורמת לו למוות רוחני של הנפש בעקבות החטא, פגיעה שהיא חמורה וכואבת בהרבה ממוות פיזי.