הופעתו של ה' בעת זעמו מצטיירת כהתגלות מבהילה ועוצמתית של אש, חום והרס. הדימוי המרכזי שואב את השראתו מתגובות פיזיות, תוך שימוש בלשון בני אדם כדי להמחיש את חרון האף האלוהי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ מהווה משל לכעס עצום. בדומה לאדם שבשעת ריתחה נראה כאילו עשן יוצא מנחיריו מרוב חום וכעס, כך מתואר כאן חרונו של ה'. מעבר לדימוי האנושי, התיאור הפיזי ממחיש אירוע טבעי אדיר ממדים, הדומה להתפרצות הר געש או רעידת אדמה. העשן העולה מן ההר הבוער מדמה את אפו העשן של ה', והאש והגפרית הנפלטים מן ההר מתוארים כאֵשׁ מִפִּיו, המעיפה סלעי אש בוערים [מלבי"ם].
האש היוצאת מפי ה' נועדה לכיליון ולהשחתה. המילה תֹּאכֵל מתפרשת כפעולת שריפה, שנועדה להביא מוות והרס על האויבים, כאשר הגֶּחָלִים והניצוצות שבָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ פוגעים בהם ושורפים אותם [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רובד פרשני נוסף וייחודי לוקח את הדימויים הללו לכיוון היסטורי ומוסרי. לפי תפיסה זו, הגֶּחָלִים מסמלים שליחים בשר ודם שה' מגרה באויביו בשעת כעסו, כדוגמת מלכים זרים שנשלחו להעניש את ישראל במהלך ההיסטוריה. עם זאת, לאחר שאותם שליחים מבצעים את פעולת ההרס, ה' נפרע גם מהם, והם נאכלים על ידי האֵשׁ היוצאת מִפִּיו. מתוך הבנה זו, דוד המלך חושש להיות ה"גחלת" או השליח של זעם ה' כדי לפגוע בשאול המלך, פן בסופו של דבר תאכל אותו האש האלוהית בשל כך [אלשיך].