בשעת מפלתם, חווים אויבי דוד חוסר אונים מוחלט וייאוש עמוק. הם מחפשים ישועה מכל עבר, אך נותרים ללא מענה, לא בעולם הארצי ולא מאת הבורא.
תחילה האויבים יְשַׁוְּעוּ לעזרה, אך מגלים כי וְאֵין מוֹשִׁיעַ. הפרשנים נחלקו למי מופנית זעקה ראשונית זו: יש המפרשים כי הם זועקים תחילה לעזרת בני אדם ובעלי ברית בשר ודם [מצודת דוד, מלבי"ם], בעוד אחרים מסבירים כי הם פונים אל העבודה הזרה ואל אלוהיהם, אך מגלים כי אין בהם כל כוח להושיע [רש"י, אלשיך].
מתוך ייאושם, הם פונים עַל ה'. הפרשנים מסכימים כי מילת היחס עַל בפסוק זה משמעותה "אל", כלומר הם זועקים אל ה' [אבן עזרא, רד"ק, מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
אולם, תפילתם נדחית וה' וְלֹא עָנָם. מדוע ה' מסרב להקשיב להם? הגישה היא שתפילתם אינה כנה, שכן הם קוראים אל ה' אך לבם אינו נכון עמו [רד"ק]. יתרה מכך, עצם העובדה שהם פונים אל ה' רק כברירת מחדל, לאחר שהתייאשו מאליליהם, פוסלת את תפילתם. הפנייה המאוחרת מוכיחה שאינם מאמינים בו באמת, ולכן ברור וודאי שה' לא יענה להם [אלשיך].
ברובד ההיסטורי, יש הרואים במילים וְלֹא עָנָם רמז ספציפי לשאול המלך. כאשר שאול היה בצרה הוא חיפש את קרבת ה', אך ה' סירב לענות לו, לא בחלומות ולא באורים ותומים [מאירי].