השפעתו העצומה של המלך חורגת מגבולות נוכחותו הפיזית, ושמו הולך לפניו. המוניטין שיצא לו כגיבור ומצביא מספיק כשלעצמו כדי לעורר יראה, להכניע עמים זרים ולאלץ אותם לקבל את מרותו ללא קרב.
המילים לְשֵׁמַע אֹזֶן מתייחסות לכך שאותם זרים מכירים את המלך רק מפי השמועה, מפרסום שמו או דרך שליחיו, וכלל אינם עומדים בפניו [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, המאירי]. בראייה רחבה יותר, תופעה זו נמשלת לעמים שיבואו לשרת את ישראל באחרית הימים רק מעצם שמעם, בדומה למלכת שבא שבאה לשלמה המלך [אלשיך].
לגבי משמעות המילה יִשָּׁמְעוּ, קיימות שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון ציות וקבלת מרות; העמים יסורו למשמעת המלך, יישמעו לפקודותיו מרחוק ויעבדו אותו. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים כי משמעות המילה היא התקבצות ואסיפה, בדומה לאופן שבו עם מתקבץ לשמע קול כרוז [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, המאירי].
החלק השני של הפסוק, בְּנֵי נֵכָר יְכַחֲשׁוּ לִי, מתאר את כניעתם המוחלטת של האויבים. הפרשנים מסכימים כי הכחשה זו נובעת מתוך פחד ואימה מפני מעמדו האיתן של המלך, אך הם מציעים זוויות שונות למהות אותו כחש. יש המפרשים כי מדובר בחנופה ושקר; הזרים ידברו דברי כזב ויעמידו פנים שהם אוהבים את המלך כדי לזכות בחסדיו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. אחרים מסבירים כי האויבים יתכחשו לעברם: מי שנלחמו במלך בעבר ישקרו ויטענו שמעולם לא עמדו נגדו [רד"ק], ויתכחשו לדברי הרהב שהשמיעו בעבר על גבורתם [אבן עזרא].
גישה נוספת רואה בכחש סוג של הונאה והסוואה, שבה האויבים ינסו להתחזות לעמים רחוקים ושוחרי שלום כדי להינצל, בדומה למעשה הגבעונים בימי יהושע [אלשיך]. לבסוף, יש המפרשים את ההכחשה כבגידה בערכיהם או בחבריהם: העמים הזרים יכפרו באמונתם ודתם לכבוד המלך [המאירי], או שיבגדו בבני בריתם ויתכחשו אליהם כדי לרצות אותו [רד"ק].