הנהגתו של ה׳ עם בני האדם פועלת פעמים רבות במידה כנגד מידה, תוך היפוך המעמדות המקובלים: הוא תומך בנרדפים ומשפיל את המתגאים [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
ההבטחה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ אינה מתייחסת בהכרח לעוני חומרי, אלא לאנשים נכנעים, שפלי רוח ונרדפים [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. ביאור זה מתקשר לפסוק הקודם, שכן אדם "עני" הוא ההפך מאדם עקש, והישועה היא ההפך מפעולת ההתפתלות. הבחירה להזכיר דווקא "עם" נועדה להדגיש את גודל הפלא, שכן ישועת אומה שלמה גדולה ומרשימה הרבה יותר מישועתו של אדם בודד [אבן עזרא].
לעומת הנכנעים, ה׳ מבטיח כי וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל. אלו הם האנשים המתגאים ביותר, המביטים על אחרים בשחצנות [מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ], ובפרט אלו שקמים כדי לפגוע בעניים [רד"ק]. האזכור הספציפי של העיניים נובע מכך שהן המקור והסיבה לגאווה ולחטאים, שכן הן מושכות אחריהן את הלב [רד"ק]. בנוסף, עיניים רמות אלו לוקות בעיוורון מסוים, ואינן מסוגלות לראות בחשכה [אבן עזרא].
ברובד נוסף, המקושר להתמודדותו האישית של דוד המלך מול שאול, הפסוק מבטא מאבק פנימי. יצרו של דוד פיתה אותו להרוג את שאול בטענה שכך יושיע את אנשי שאול מלחטוא ברדיפת חינם, וישפיל את העיניים הרמות שיראו זאת וילמדו מוסר. מכיוון שדוד התגבר על יצרו, לא שעה לטענות אלו ונמנע מפגיעה בשאול, ה׳ העלה עליו שכר כאילו הוא עצמו פעל את כל הישועה והתיקון הזה [אלשיך].