תהלים, פרק י״ח, פסוק מ״ד

דוד המלך מודה לה' על מסלול עלייתו לשלטון, הכולל מעבר מהישרדות במאבקים קשים אל עמדה של מנהיגות בין-לאומית והכנעת עמים זרים.

הביטוי מֵרִ֢יבֵ֫י עָ֥ם זוכה לשתי גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעם ישראל. לפי תפיסה זו, דוד מודה על כך שניצל ממריבות פנימיות ומלחמות אחים, כדוגמת רדיפות שאול ומרד אבשלום [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מתוך גישה זו עולים גם היבטים נוספים: יש המפרשים שההצלה היא רוחנית, כך שדוד ניצל מהעונש הכבד הכרוך בטעות במשפט או בשעבוד יתר של בני עמו [רש"י]. מנגד, יש המציגים זווית חברתית, ולפיה בני ישראל התקשו לקבל את מרותו של מי שהיה בעבר רועה צאן פשוט וראו עצמם שווים לו, ועל כן דוד מודה שניצל מביזיונם ומחיכוך עמם [אלשיך]. לעומת גישות אלו, ישנה דעה ולפיה המילה עָם מתייחסת דווקא לעמים זרים, וההצלה היא ממלחמות רבות מול אומות אחרות [מצודת דוד, מאירי].

בחלקו השני של הפסוק, תְּ֭שִׂימֵנִי לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֑ם, מתואר המעבר לשלטון על אומות העולם, אשר יוכנעו תחתיו ויחדלו מלהילחם בו [מצודת דוד]. המילים עַ֖ם לֹא־יָדַ֣עְתִּי יַֽעַבְדֽוּנִי מתפרשות כהתרחבות השלטון אל עמים מארצות רחוקות ולא מוכרות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ובאופן ספציפי הכוונה היא לעמים כגון אדום וארם שהפכו למשועבדים לדוד [רד"ק, מאירי].

מתוך חיבור שני חלקי הפסוק, מסבירים הפרשנים כי דוד מעדיף להפעיל את סמכותו ושררתו על עמים זרים ולא על בני ישראל, משום שעל שעבוד גויים אין עונש משמיים [רש"י], וכן כדי למנוע את הזלזול והמורת הרוח שהיו נוצרים לו ניסה להטיל עול כבד על אחיו המכירים אותו מעברו [אלשיך].